Abed – The Coming Of Soon

אחרי חמש שנים ש-Abed נותנים לנו בראש, סוף סוף הם נותנים לנו גם באוזניים, ב-EP בכורה חדש ומושקע. הציפיה משתלמת – אפילו שזה הפרי הראשון של להקת ה-"אנחנו כאן בשביל לעשות כיף" הזאת, הוא אינו בוסר. המוזיקאים הבשילו, הפיניש מבריק, והכיף עדיין נשאר. הערבי הוא אותו ערבי, רק מלוטש יותר. מן החוץ אל הפנים – העיצוב מושקע ומתוחכם, מעין ויזואליזציה של הלך הרוח המתאים לכל שיר. את המילים קראתי בחרדה כמעט, שכן רמת הכתיבה של להקות מטאל ישראליות היא, אם אהיה עדינה, לוקה בחסר. והופתעתי לטובה – מתן ברקוביץ' יודע לכתוב, והליריקה… פשוט ללקק את האצבעות. פיוטית, חדה כסכין, ללא טעויות או משפטים צולעים שמאפיינים את המטאל הישראלי בדרך כלל. כשזה מגיע לרמת כתיבה קשה להרשים אותי, אך הפעם פשוט נהניתי מהרמה המקצועית. ידוע שעטיפה יפה מעוררת תיאבון לחקור את התוכן, והבחירה בעיצוב ובליריקה דרמטית הינה פלוס רציני.

"Cement" נפתח ברביעיית כלי מיתר, גימיק שאוהבים להשתמש בו לאחרונה (ע"ע Salem, Dissonant), אך כאן הוא בהחלט מתאים להלך הרוח ומשרה אווירה של אבל. השבירה הצפויה לתוך דיסטורשיין מתוח לא מאכזבת – סערה ווקאלית של גראולינג לצד שירה נקייה, שאין ספק שהושקעה בה מחשבה: השילוב ביניהם מדוייק וחד, ויש גיבוי מלא של הליריקה. בבתים המילים מתארות כעס, תסכול, חיפוש עצמי כשהכל קורס ומת מסביב, הפזמון הוא בקשה לזכור את הרגע, להנציח את התמונה כשהשמיים נופלים. זה משתקף גם במוזיקה: אם בבתים יש קצב ברור וחד, בפזמון הוא הופך מתון יותר. אם בבתים המילים נצעקות, בפזמון הן מושרות. ולמרות זאת המעבר ביניהם אינו צורם, שני סוגי השירה משתלבים אחד בשני בצורה הטובה ביותר, וכינור שמתנגן ברקע שומר על קשר להתחלה ומאחה את שני הקטבים שיש בשיר הזה.

הקצב משתנה שוב בריף מעבר, גיטרה נותנת מלודיה שהיה מתאים אם היתה שירית ונוגה מעט יותר, אך לא אובד הקשר לשיר כמכלול ושוב צצים מוטיבים קודמים. שבירה לקטע שקט שמוביל רן – ליין השירה מתפתל ונוגע, ושומעים כאן פחד ועצב. הרבה Feel יש בקטע הזה, והלחישות וקולות הרקע מוסיפים לאווירה הכללית. נשמר המשחק בין שני קולות, הפעם שירה ודיבור, והכניסה לפזמון השני נשמעת שבורה, אבודה. לקראת הסוף דפיילר מצטרף בגראולינג לפזמון, עוד דחיפה קטנה קדימה לפני שהשיר נגמר, ומערבולת של כמה צלילי מיתר צורמים אחרונים סוגרת את השיר. כשהעולם קורס והבקשה היחידה היא למסגר את הזכרון, אפשר להבין למה השיר נקרא "Cement" – דבק, איחוי.

אם חשבתי שקלטתי את הסטייל של האלבום, "The Coming Of Soon" הוכיח אחרת. שיר הנושא כבד ומתוחכם יותר – גולדשטיין המתופף מכתיב הרס, ושני הסולנים מקבלים גוון אחר כאן, יותם ["דפיילר"] בגראולינג עמוק ומלא ורן בסאונד אפי ולועג. הליריקה חשוכה ומופתית ומקבלת צורה וצבע באמצעות המוזיקה. דווקא אחרי האקספוזיציה, הריף המחבר נשמע חלש וחסר שדרה, אבל עד מהרה חוזר הכאסח. בין הברייקים בולטת עבודת בס טובה, והשאגות משתנות ומגוונות. השיר נשבר בחוכמה לריף לטיני שגרם לי לאושר פרוגרסיבי צרוף, והצטערתי שהוא נגמר כל כך מהר. עוד קצת פיתוח, עוד קצת זמן להתענג על המעבר המעניין. החדות שבשבירה חזרה נשמעת תלושה במקצת, והיה אפשר ליצור חיבור חלק יותר אילו היה יותר פיתוח.

הקליימקס של השיר גרם לי לצמרמורת, ולו בזכות המילים הנהדרות. האפלוליות המתגברת! הפיוטיות! הכנות המורבידית! איזה יופי… "Cold Smoke" מפעפע פנימה ב-Fade In, כמו עשן מתפשט, או אולי כמו אש שורפת. אופיו של האלבום מעמיק והנושא קשה לעיכול. יותם מיטיב לבטא בשאגות את הכעס והדחיה, ולפנינו נפרש סיפור מלא בנטיות הרסניות, זוגיות שרחוקה מלהיות מאושרת, האשמה הדדית לצד תיעוב עצמי. השיר כבד ברובו, ומגיע לשיא בקטעי גראולינג מתמשכים ומתמזגים, אבל כשרן נכנס להוביל קטע שקט, הוא עושה את זה עם כל כך הרבה פחד מצמרר בקולו, ותורם המון לשיר. המילים נהיות לועגות יותר, ההאשמה ברורה יותר, והבקשה לגמור את הקשר המתפרק כששוב שני הקולות משתלבים ומגובים בקולות רקע. מתן וגיא גורמים לגיטרות לצווח בסולו חצי עצבני-חצי שירי, ומובילים את השיר לסיום.

"החיים יפים, בלעדיהם תמות", הוא המשפט (המסומפל מסרט) הסוגר את השיר ופותח את "Redeemability", השיר האחרון. קוטביות מזעזעת למדי, שכן השיר מדבר על ילד גוסס מסרטן, ועוד יותר קשה לעיכול מקודמו. הקצב והדאבל-בס מדגישים פן אחר, של ייאוש ונסיון לצאת נגד גורל קבוע מראש, כשהמילים מספרות על נסיון להמשיך כרגיל, לחגוג יום הולדת אחרון, כאילו המוות לא אורב בפינה. מבחינה מוזיקלית השיר הזה הוא אולי שיא – השבירות, הברייקים, ליין השירה, החיבור בין הבתים, כולם מהוקצעים, מעניינים ויושבים כמו שצריך. עבודת הגיטרות בעיקר מתעלה על עצמה כאן, הן במהירות וטכניקה, אך בעיקר ברגש שנובע מהן החוצה. ללא ספק, הקטע האינסטרומנטאלי הטוב ביותר באלבום.

המשפט המסכם של השיר והאלבום כולו גם הוא משקף את הניגוד החד: "No effort required, all comes as it goes / Absolved by the gold of the sunset and the red of the rose" – וחוזר על עצמו ב-Fade Out עד לסיום. דווקא עבור שיר כזה, ובמיוחד לשיר שסוגר את האלבום, הייתי מצפה למשהו דרמטי יותר, אולי בשילוב כלי המיתר, אך אפשר להבין את הסמליות שבדעיכה החוצה. למרות ש-Abed הם להקה של לייב, בזכות השואו הנהדר וכמות האנרגיות שהם מצליחים לייצר, הם מוכיחים ב-EP הזה שהם עוברים טוב גם באולפן. ניתן להבחין בהשפעות מכל וכל – The Dillinger Escape Plan, Ephel Duath, דיסוננט המקומיים, ואפילו קצת סבנטיז ופיוז'ן. אין ספק שהחבר'ה יודעים מה הם עושים, ומכירים מספיק מוזיקה בשביל ליצור ייחודיות. זה אמנם לא אלבום קונספט, אך אפשר למצוא קשר בין השירים ולראותם כמכלול. נדמה ש-Abed סגרו את כל הפינות במחשבה תחילה.

שני חסרונות עיקריים כאן: הסאונד אינו חד וכבד מספיק, יותר מדי "טרבלי", מה שמוריד מהחיות והעוצמה של השירים. יהיו שיטענו שזהו גימיק אומנותי, הוכחה ש-"אפשר לתת בראש גם עם סאונד רדוד", אך לדעתי זה לא הולם את העבודה שהושקעה כאן ואת המטאל הבועט. אולי זה עניין של טעם, אבל שטחיות הסאונד מאוד הפריעה לי להנות מהמוזיקה. החיסרון השני הוא שהממתק הזה פשוט נגמר מהר מדי. היו חסרים לי שירים כמו "Operation Silence" שגרם לי לעונג ברוטאלי של ממש, אך כנראה שלא נותר לי אלא לחכות בקוצר רוח לאלבום באורך מלא.