Abrahms Family – Guidelines

אם יוצא לכם להסתובב הרבה בפאבים שמארחים הופעות מטאל, בטח כבר נתקלתם בשם Abrahms Family. אני שמעתי עליהם לראשונה לפני כשנתיים, ומאז לא הפסקתי לשמוע עליהם. החבר'ה השיקו אלבום בכורה לפני כחודש, אך מאחוריהם רקורד מרשים של מעל למאה הופעות. אני לא יודעת עד כמה הם מוכרים מחוץ לפאבים אפופי עשן ומוזיקה טובה, למרות שאני די משוכנעת שמי שאוהב פרוגרסיב ישראלי כבר שמע עליהם. בכל מקרה, בשביל זה אני כאן.

תכירו, גם Abrahms Family, בדומה ללהקות רבות וטובות כמו Sumo Elevator ו- The Afterlife, מורכבת ברובה מיוצאי ברית המועצות. ראשיתה ב-1999 אך מההרכב המקורי נשארו הזמר והקלידן, כאשר רוב ההחלפות נעשו בעמדת המתופף. חוץ מלטחון הופעות הלהקה לא עשתה הרבה באזז סביבה, כיאה ללהקה שאוהבת את מה שהיא עושה אבל מבינה שאין טעם להמאיס את עצמה עוד לפני שהוציאה משהו, אבל עכשיו, אחרי אלבום ראשון ביד, כבר יש להם על מה להסתמך ולדעתי המצב הולך להשתנות. אל תתנו ל- Artwork הצנוע או יותר נכון, חסרונו הכמעט מוחלט של Artwork באלבום, למעט רישומים קטנים, להטעות אתכם. זה שאין ציור יפה על העטיפה או תמונות להקה עתירות פוטושופ בחוברת המצורפת – לא אומר כלום. נכון, זה לא צעד שיווקי חכם במיוחד משום שהאלבום שלהם לא יקרוץ לאף אחד מהמדפים באמצעות עטיפה מפתה שתלחש "קח אותי", אבל Abrahms Family משקיעים במה שחשוב – המוזיקה. והמוזיקה, תהיו בטוחים, מפצה על אלף תמונות. מי שבאמת יחפש, ימצא אותם, ולדעתי הם יכולים להקים לעצמם קהל מעריצים לא קטן, אותו קהל שאוהב פרוגרסיב אמיתי וטוב, בסטייל של פעם, הנאמן לסגנון ומחפש כל הזמן מוזיקה חדשה שתאתגר אותו.

אז אחרי תריסר שנות פעילות באמת הגיע הזמן לאלבום בכורה, והופעת ההשקה כבר התקיימה לפני כחודש, בפאב ה- Sublime. בגדול, Guidelines אינו מסובך או קשה לשמיעה, אבל צריך לתת לו קצת זמן לתפוס אחיזה במאזין שכן שומעים שיש משמעות מאחורי הדברים. הטקסטים מנסים להעביר משהו, אם כי הם לא קשים מדי להבנה. כבר בקטע הפותח, אינטרו תזמורתי קצר, מגלים מסר עבור המאזין בחוברת המצורפת: "אלו אינן הוראות או ספר הדרכה, רק קווים מנחים (Guidelines). עוד צורה של הודעה שתוכל לקבל מכל מקור אחר. משום שהכל מונח לפניך, מאזין יקר, אין שום דבר הנעול מאחורי שבע דלתות. רק אתה תחליט באיזה מהידע הטמון בהודעה זו תשתמש, ואם תבחין בו או לא. (…) תמיד תוכל לחזור ולפתוח את הדלת הזו שוב. היא מעולם אינה נעולה". אחרי מילים כאלה, שמסתתרות במפתיע בין דפי החוברת, אני לא יכולה שלא לתהות מה המסר שהם מנסים להעביר, איזה ידע נסתר יש באלבום הזה.

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא היחודיות בשירה. לקול של Gennady Birenberg לוקח קצת זמן להתרגל, אבל אחרי כמה שירים מבינים איזה אוצר מחזיקה Abrahms Family. הוא טנור, אבל השירה אינה גבוהה ומציקה, והוא משחק בעיקר על הקצה הגבוה יותר של הרגיסטר האמצעי, מה שמזכיר לי ממש במעורפל את James Labrie של Dream Theater. הוא אינו נסחב למניירות מעייפות כמו הרבה סולנים בז'אנר, למרות שזה די הכרחי ולעיתים מעט נדרש, אך דווקא שם נמצאת הייחודיות של הלהקה. נשמע כאילו הסולן הוא חלק מהנגנים, ממלא תפקיד שווה עם כולם, ולא כאילו הנגנים הם רק רקע עבורו, אפשר לומר שזה הימור כי מצד אחד הנגנים מפסידים כאן הרבה אפשרויות גיוון והעשרה מהצד הווקאלי, אך מצד שני זה מציב את Abrahms Family כלהקה ייחודית ואולי אף פורצת דרך, דווקא בגלל שינוי זווית ההסתכלות הקלאסית על הסגנון. כמעט כל השירים שבורים ומלאים במשחקי קצב, בניגוד מוחלט לישירות הבלתי משתנה של השירה וזה מצליח להפוך את היצירה למלאת משמעות. אפשר לאהוב או לשנוא את זה, אבל אי אפשר שלא להקשיב לזה.
הדבר השני שאני שמה אליו לב הוא הנגנים, הם יודעים מה הם עושים, ללא ספק בכלל. למרות שהמוזיקה מסובכת, הם מצליחים לשבת על הביט כמו מטרונום, במיוחד בקטעים קשים של Unison שבור לפראזות, ויש הרבה כאלה.

אחרי ההלם של השיר הראשון (בכל זאת, להתרגל לסגנון ולשינויים בו), את שאר האלבום כבר הרבה יותר קל לאכול. שלושת השירים הבאים – "The Abuse of Life", ן "Baudschemia" ו – "Apocalypse" לדעתי מהווים את לב האלבום, וכל אחד מהם הכניס אותי עמוק יותר ויותר לעובי הקורה. "The Abuse of Life" מגוון במז'ור בקצב הגלאם, אך עדיין שומר על ריף ששובר את הקצב, ובברייקים בדיוק במקומות הנכונים. השירה כאן עמוסה באפקט שמדגיש את האותיות השורקות, בסטייל מודרני יותר. סולו בסגנון ההאמונד של פעם, רק בעל צליל אלקטרוני יותר מהווה את הגשר לשינוי כולל באווירה, והמוזיקה נהיית כבדה יותר ואי אפשר שלא להקשיב למשפטים העוצמתיים שהסולן יורה עלינו. עוד סולו קלידים, עוד ברייק וסולו בס קצר (קצר מדי לטעמי) אך נהדר – ואנו חוזרים לאווירת הגלאם הראשונית. אני מאוד אוהבת את צורת הבניה של השירים, שמזכירים לי את התקופה הטובה של Dream Theater רק ללא היומרנות והחפירות. למרות שזה פרוגרסיב בהווייתו, זה לא מציק באוזן וגם מאזינים שקצת יותר פוחדים משינויים מוזיקליים כל שניה וחצי יכולים להתחבר ל- Guidelines בכיף.

"Baudschemia" עשוי להיות השיר הטוב ביותר באלבום. השילוב של גיטרות כבדות, קלידים בסאונד של Ruddess ב- Images and Words שכשהם לא פורצים בליקים מגניבים הם עושים אקורדים מתוחים ותזמורתיים שמעשירים מאוד את השיר. האווירה הכללית מתוחה ומחייבת אותי להקשיב טוב יותר. ההתפתחות מאוד מזכירה לי את השיר Fatal Tragedy"" מ- Scenes From a Memory, וגם התיאטרליות שקצת חסרה לי באלבום באה כאן קצת יותר לידי ביטוי (אם כי יש מקום לעוד ממנה). הריפים המדליקים, ההפיכות, אח… נכון, אני מאוד אוהבת מוזיקה פשוטה יותר כמו הבי מטאל, אבל כשאני שומעת פרוגרסיב טוב – משהו בנשמה שלי כאילו מתעורר ומתענג על כל צליל. זה מאתגר אותי אינטלקטואלית ורגשית, עד לתהיה הבלתי נמנעת: "למה התכוון המשורר?". העוצמות בשיר הזה מתעלות לדעתי על כל שיר אחר באלבום והעושר הסימפוני מזכיר קצת את זה של Savatage, גם המילים די אפלות ואפשר לחוש את הרוע שעולה מהן.

"Apocalypse" מתון יותר, הפעמה מתיישבת על הדופק והקלידים מכתיבים צעידה מהורהרת, כאילו התפאורה לשיר קופצת מבין התווים ומצטיירת מולנו. קשה להשאר אדישים לקצב הצבאי, למצילות המודגשות ולשירה הישרה מאוד. גם כאשר השיר נשבר לקטע סימפוני שונה לחלוטין, עדיין התחושה הזאת לא עוזבת אותי. סולו הקלידים גאוני, הגיטרות יודעות בדיוק מתי לפרוץ קדימה ומתי להשאר מאחור באקורדים כבדים. אין מה לומר, רמת הנגינה פשוט מופתית. לקראת סוף הקטע ואלס מינורי ושירה ברורה שמתיישבת שם בול מובילים אותנו החוצה, אך לא לפני כמה משפטים מלודיים של שירה עדינה יחד עם קלידים רכים שנותנים אשליה נעימה אך עד מהרה נשברים בחזרה לקצב הראשוני. הקצב בו נפתח ומסתיים השיר והתחושה חסרת המנוחה שהוא מעורר נותנים טון של סופיות ואולי היה כדאי למקם את השיר הזה כאחרון באלבום, משום שהוא משאיר את המאזין בתחושה אפוקליפטית מטרידה.
"Snowland" מציג כמה מוטיבים מרעננים – חלילים בסגנון אירי, קצת אלמנטים אוריינטליים, ריפים המנוניים וקליטים, פעמונים, סטאקטו קופצני, גיטרה מזמרת סולם ערבי, שינוי מאוורר מהנושאים הכבדים הקודמים, למרות שהוא בשום אופן לא קליל אלא ממשיך את הרעיון של השירים הקודמים.

אם נמשיך באלגוריה ל- Scenes from a Memory, זה עשוי להיות השיר "Home". השיר הסוגר "Out" לא מתפרש יותר מדי על סגנונות אלא נשאר כבלדה ברובו. בחירה חכמה אם תשאלו אותי, משום שזה משאיר את המאזין עם תחושה חזקה וברורה, עם רושם מאוד חזק שלא משתחרר במהירות. אך זו אינה בלדה לעוסה, אלא הדינמיקה בה עולה ויורדת, הקלידים משחקים עם המלודיה בצורה נהדרת והגיטרות נותנות את הקונטרה בסולואים כבדים ומעולים (Igor Khait עשוי להיות אחד הקלידנים הטובים יותר ששמעתי, Stas Sergienko ו- Gennady Birenberg שניהם מוציאים צלילים נפלאים מהגיטרה). הירידה המתונה לאמביינט מרגשת עד דמעות ואני מעט מצטערת כשהיא נגמרת לטובת קטע פרוגרסיבי ארוך, לפי הספר, שנותן בראש.

שני חסרונות מינוריים לאלבום. האחד – תיאטרליות. ככלל, נדיר שיש יותר ממנה, וברוב המקרים יש מעט מדי ממנה. לעיתים אני תוהה לעיתים מדוע הסולן נשאר מאחור, גם בקטעים בהם כן נדרשת יותר קפיצה אמיצה קדימה. המוזיקה דורשת דרמה, וזו לא מילה גסה כאשר משתמשים בה בתבונה. כמו כן, ישנו עניין המבטא שבדרך כלל לא מציק מדי, אך מאוד בולט לעין בשירים שקטים יותר כמו "Love" או במשפטים בהם הסולן נשאר לבדו במערכה. לדעתי שני הדברים משפיעים זה על זה משום שקיים קשר חזק בין הגיה נכונה של שפה להפקה ווקאלית נכונה, מרשימה ועוצמתית. עם זאת, למרות שעוד לא יצא לי לראות אותם על במה, יש לי הרגשה שבהופעות התיאטרליות מתגברת כפועל יוצא מעודף האנרגיות והבלגן.
גם מבחינת הסאונד וההפקה, נדמה שיש כאן משהו חסר. המוזיקה עמוסה ובנויה היטב, אך נדמה שחסרה לה תמיכה מהכיוון הזה, מה שבולט במיוחד בשירים שקטים יותר או בתזמורות כגון השיר הפותח שנשמע במובהק כמו סינתיסייזר ולא כתזמורת אמיתית. גם בקטעים קצביים, נשמע כאילו הגיטרות חלולות במקצת וחסר להן עומק באסי מחמיא והתופים בכלל מתחבאים ברקע. דווקא בגלל שהחומר מעניין ומאתגר, חובה להעשיר את הסאונד כך שיתמוך בו. זה לא שזה נשמע רע, לעומת להקות ישראליות אחרות זה דווקא נשמע ממש טוב, אבל זה היה עשוי להיות טוב אף יותר עם טיפול מעט יותר מדוקדק בנושא הזה. אם להקה בסגנון אחר יכולה לחפף את זה, ללהקות פרוגרסיב, שבדרך כלל מתאפיינות ברעיונות מוזיקליים ייחודיים ומגוונים – זה ממש מאסט. שינוי קטן ברובד הזה היה יכול להפוך את האלבום לאחד בסטנדרטים של חו"ל, אבל גם כפי שהוא מדובר באלבום מצויין שההאזנה לו פותחת את המחשבה.

אך גם החסרונות האלה (שהראשון בהם יותר מהותי) אינם פוגמים בהנאה שלי. בסך הכל מדובר כאן באלבום מאוד מרשים, עשוי בדקדקנות ובקפידה, שומעים ששום תו כאן אינו סתם וכל מילה מכוונת. זה אלבום שגדל עליך ונאמן לז'אנר, למרות שהוא מצליח להעז ולמצוא בו צדדים חדשים. מה שנקרא – מוזיקה איכותית. כלהקה חדורת אמביציה שהצליחה לשמור על הציפיות שלה מעצמה ולהוציא אלבום למרות הקשיים (להחזיק להקה יותר מעשור ללא הקלטות ולא להתייאש זה לא פשוט), אני חושבת ש- Abrahms Family עדיין לא אמרו את המילה האחרונה שלהם והם רק יילכו וישתבחו עם הזמן. כשאתה לא מוותר וממשיך להמציא את עצמך מחדש – זו התוצאה. אם אתם עדיין מתלבטים – נסו ותהנו, זו אחלה מתנת פסח.