AC DC – Power Up

בוא נתחיל מהאמת: AC DC מוציאים את אותו אלבום כבר כמעט 40 שנה.
האמת השנייה – אם הם היו עושים משהו אחר היינו קושרים אותם ב Human Centipede גריאטרי דוחה ממש.
עכשיו, לגבי האלבום מספר 23495 שיצא השנה, ולמה הוא מרגש במיוחד.

זה מרגש כי חשבנו שזהו, כבר לא נשמע את הלהקה האהובה כל כך עלינו כשהיא חוזרת על עצמה בפעם המיליון, השנים האחרונות היו כמו לוטו אסונות ללהקה. החל מהפיטורים של הסולן בריאן ג'ונסון עקב בעיות שמיעה, דרך מותו של האח והגיטריסט מלקולם יאנג, ועד מעצרו של מתופף הלהקה שאיבד את הראש לגמרי בגלל סמים קשים, זה היה כאילו מישהו ירה להם בראש, ואז ערף אותו ושרף את השאריות. כאילו בא מישהו לג'פרי דהאמר ואמר לו "יאללה, תתפנק עליהם."

אבל, כמו פניקס זקנה, מקופלת וספוגת אלכוהול – הח'ברה האלה ריסקו את כל התחזיות והגיחו שוב מאבק השריפות האוסטרליות להוציא אלבום חדש שעושה בדיוק מה שחשבתם שאלבום חדש של הלהקה יעשה – הוא חוזר על עצמו, אבל בצורה כל כך טובה וכיפית – שאי אפשר שלא להתענג על 12 השירים שבו ולהרגיש שבעולם שבו הכול משתנה, מגפות משתוללות וטראמפ לא מבין שהוא הפסיד בבחירות – לפחות משהו אחד נשאר יציב כמו אבן.

עברו 6 שנים מאז אלבומה האחרון של הלהקה, ואני חייב להגיד שכנראה כל החרא שהם עברו עשה להם רק טוב. החל מ Realize הפותח, הקשישים נותנים בראש בפול-גז, ריפים קלאסים של אנגוס, וג'ונסון נשמע טוב בדיוק כמו שהוא נשמע 20 או 30 שנה לפני כן, אם יש משהו מדהים בחזרה של הלהקה על עצמה – זה שהיא אשכרה ממש נשמעת אותו דבר, למרות שכיום בחזרות לפחות שניים מהם נאלצים להשתין בקטטר כל 5 דקות. וזה פאקינג מדהים.

Rejection הוא עוד קלאסיקה בהתהוות, זה עדיין לא ריפים נצחיים כמו Thunderstruck או Hell's Bells, אבל זה חומר קלאסי ברמתו, כזה שאתה מנגן ברכב עם חלונות פתוחים, או כשאתה יושב עם חברים ובירה ביד. זה לא חומר לטיק טוק, זה חומר לאנשים שלא שמעו על טיק טוק בחיים שלהם למרות שהילדה שלהם יושבת חצי יום ועושה פוזות מול מכשיר סלולרי קטן.
זה חומר לאנשים שעדיין קוראים למכשיר הנייד שלהם "פלאפון". מובן?

הסינגל Shot in the Dark לא תפס אותי במיוחד כסינגל, אבל עכשיו כשאני שומע את הצליל המוכר בתוך האלבום הוא דווקא נשמע לי די חזק פתאום, שוב – זה לא המנון נצחי כמו Hightway to Hell, אבל זה עדיין הארד רוק בסיסי מגניב עם פזמון חזק.

אחד הקטעים היותר מעניינים מגיע אחרי, Through the Mists of Time נותן קצת יותר תחושת קאנטרי אמריקאי, ויש בו באקינג ווקאלס מעניינים, זה אחד השירים הפחות "אי סי די סים" באלבום, ודווקא ככזה הוא משב של רוח רענן.

אבל עזבו, הלהיט האמיתי מגיע אחרי, They Kick you When you're Down הוא הברקה. ריף דרומי, שוב באקינג ווקלס מגניבים, תשמעו – זה אחד השירים הכי מקפיצים של הלהקה, לא רק באלבום – אלא בכלל. הריף פה, מקצב התופים, הפזמון – פשוט ענק.

זה ממשיך טוב, Witches Spell חוזר למתכונת הקלאסית, אבל עושה אותה היטב. אני נדהם כמה ג'ונסון נשמע מעולה, אחד מהאלבומים החזקים שלו לדעתי. תשמעו אותו בשיר אחרי – Rapid Fire,

תשמעו – עם כל הכבוד לאקסל רוז שהחליף את ג'ונסון לשעה וחצי בלהקה – איפה הוא ואיפה ג'ונסון. לא רק שהשיר ענק, עם ריף מבריק, השירה של ג'ונסון היא גאונות צרופה, גם בנמוכים וגם בגבוהים.

אני רוצה לסכם ברשותכם.איזה כיף שהם חזרו. מבחינתי שימשיכו גם מהבית אבות, הם נותנים לי תחושה נעימה בבטן שלמרות כל המגפות והטיק טוק – יש דברים טובים בעולם הזה שלא משתנים עדיין. ולפי זה שהאלבום דוהר למקום הראשון במצעד מכירות האלבומים במרבית המדינות בעולם, כנראה שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני.