Accept – Blood Of The Nations

זוכרים את טל פרידמן בארץ נהדרת עם מערכון קריין הפרסומות? אוהבים נקניקיות וכו'? אז – אוהבים מטאל? אוהבים אותו מלודי? אוהבים אותו רועש? אה, אז הגעתם למקום הנכון. אני מודע לזה שמדובר בחבורה של חטיארים שזה שהיא עושה מטאל עלולה להראות לצעירים מביניכם כמו שלרוב האנשים נראה זה שלמשה קצב יש אבר מין, כלומר – לא הגיונית בעליל, אבל למרות שהגלגול המקורי של הלהקה הזו התחיל ב 1968, הרבה לפני Iron Maiden ודומיהם, ולמרות שהחבר הוותיק ביותר בלהקה – Wolf Hoffman, הצטרף אליהם כבר ב 1976 (השנה בה נולד חטיאר אחר, אני), עדיין מדובר באחד מאלבומי ההבי מטאל הטובים ביותר של השנים האחרונות, תוך שהוא בועט בגרמנית מדוברת באלבומים של להקות כמו Manowar, Motorhead ואפילו Iron Maiden.

Blood Of The Nations יוצא 14 שנה לאחר אלבומה האחרון של הלהקה – Predator, ולאחר שהכריזה על פירוק שני בקריירה הארוכה שלה, כך שמראש הציפיות היו גבוהות. כשלהקה אגדית כזו מוציאה אלבום לאחר 14 שנה ההגדרה המיידית היא "אלבום קאמבק", מתוך צפייה מתוחה וציפורנים שלופות של עיתונאי מטאל לפרק את הפרנקפורטר המטאלי הזה עם סכין ומילים מושחזות. אז הפתעה – לא סתם בחרתי בציטוט של "אוהבים נקניקיות?", כי הפרנקפורטר הגרמני הזה הפתיע את כולם לטובה. הלהקה נפרדה מהקול המזוהה איתה ביותר Udo Dirkschneider, מטר עשרים ושמונים שנה בערך של קשיחות מטאלית גמדית, וזה האלבום הראשון שלה בלעדיו מאז 1989, אבל בשעה ש Udo עושה חייל יחסי עם הרכב הסולו שלו, Accept גייסו את Mark Tornillo האמריקאי, בעל נסיון רב שנים בהרכב ההארד רוק TT Quick, שמתגלה כתחליף מושלם. איפה שהוא בין Udo ל AC/DC, קולו הצרחני והניחר איך שהוא נשמע מושלם בתוך המטאל הכבד והמופק היטב של Accept. בואו ניגש שנייה לסאונד. זה מה שקורה כשמפיק של מטאל קיצוני בעיקר – Andy Sneap, מפיק אלבום של ישישים גרמנים, הוא גורם להם להישמע רעננים כמו חבורת מתגייסים צעירים לצבא הקייזר שעדיין לא הבינו שלטפס מעל השוחה לא נגמר טוב. אז ת'כלס, מה קורה באלבום הזה?

Beat The Bastards הוא המנון מטאל מלודי וכוחני, עם פזמון קליט ומקצב סוחף, ברגע שמתרגלים לקול הניחר של Tornillo הוא נשמע כמו מתנת האל למטאל הגרמני. Teutonic Terror הוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, ובצדק – אחד משירי ההבי מטאל הטובים של העשור האחרון. ברגעים שאני שומע שירים כאלו אני מרגיש איזו תחושה חמימה בבטן שאומרת שהז'אנר הזה עדיין לא איבד תקווה, זה לא רק מי מנגן יותר מהיר ומי מקשקש לתקשורת הכי הרבה, יש עדיין להקות שעושות הבי מטאל מסורתי טוב באמת. שיר הנושא הוא עוד קלאסיקה, מקצב וריף שלקוח ישירות מ Iron Maiden, כאן Tornillo מוריד קצת את הטון, דבר שמבליט את הגיוון והאיכות של קולו. עם טקסט דמוי Manowar וקולות רקע המנונים שמחזירים אותנו לתקופות היפות של הלהקה שבהן ביצים נלחצו לקירות והמטאל היה מהיר מכרישים. שיר שש – Locked and Loaded הוא אולי בעל אחד השמות החרושים ביותר בהבי מטאל, אבל מדובר באחד השירים המהירים והכבדים של הלהקה. לאחר האגרוף לפנים, מגיעה המגבת הלחה בדמות Kill The Pain, בלדה מינורית שבונה על בסיס של גיטרות אקוסטיות וליווי של סינתים דרמטים, Tornillo הפעם מוריד הילוך, מנמיך את הקול ומנסה לרגש. אני לא אגיד שזה עובד, אבל השינוי במקצב ובאווירה בהחלט עובד יפה ללהקה שעוד זוכרת שאם אתה עושה אלבום מטאל מלודי – אתה חייב בלדה. אי אפשר היה לעבור את שנות השמונים בלי אחת כזו באלבום שלך.

נסכם יפה, ככה עושים מטאל, ואם אתם באמת אוהבים את הז'אנר הזה, את הגרסא הקלאסית והמסורתית שלו, תפנקו את עצמכם באיזה דיסק כזה.