Acropolis – The Aftermath

לפני הכל, וידוי חשוב – לא רק שאני לא חובב פאוור מטאל מושבע (את האמת, אני די סולד מהסגנון המאד פומפוזיוני הזה), אני גם לא חושב שאפשר לחדש יותר מדי בתת הז'אנר המסוים הזה. יש כמה נוסחאות ממש ברורות במוזיקה הזו, שאת רובן ככולן אני לא ממש מחבב – החל מהלחנים ה"שמחים", דרך השירה המצועצעת, הפזמונים הדביקים וקטעי הסולואים שלא נגמרים (ומשום מה, נוטים להישאר על אותו סולם, מה שהופך את כל העניין למשמים). אבל (!!!!) תמיד יש כמה יוצאים מהכלל, ואני מניח שחדי האוזן מביניכם כבר החליטו לסקול אותי עם כמה שמות הנמנים על ההרכבים שמצליחים לחדש בז'אנר (אפילו אני יכול לחשוב איזה כמה), ולשמחתי הרבה, אחד השמות הללו הוא דווקא שם של הרכב ישראלי למהדרין, שמשחרר בימים אלו EP מושקע במיוחד – Acropolis.

אני לא מכיר את הלהקה באופן אישי (חוץ מאת יוחאי, אותו פגשתי לכמה דקות אי שם ב-2007), לכן אני מניח שאני המועמד הטבעי לסקר את ה-EP הזה, מה גם שאני נוטה לאהוב פרוגרסיב מטאל, והבשורה המשמחת ביותר ב-The Aftermath היא שבניגוד להמון הרכבי פאוור עולמיים שמנסים לצבוע את עצמם בגווני פרוג, Acropolis באמת מצליחים במשימה. כלומר, מדובר בהרכב פאוור לכל דבר, אבל את מאפייני הפרוג ניתן למצוא בכל שנייה ב-EP, כמו גם את מאפייני המטאל הברוטאלי יותר, הניכר בעיקר בסאונד הגיטרות האכזרי, שמנסר את האוזניים בהצלחה. אם הייתי צריך לסמן וי על הרכב ש-Acropolis מזכירים לי בשמיעה ראשונה, הייתי מציין את Symphony X, וזו גבירותיי ורבותיי, חתיכת מחמאה.

אז מה טוב ב-The Aftermath? קודם כל ההפקה המהוקצעת, הסאונד המדויק, המיקס הנכון. כל אלה מעמידים את ה-EP הזה בשורה אחת עם כמה אלבומי פאוור מטאל גדולים, וללא ספק מקפיץ את Acropolis לליגה של הגדולים. לייבל שלא יחתים את הלהקה לאחר שמיעת ה-EP, מפסיד השקעה בטוחה. לאחר התפעלות ממעטפת הסאונד המוצלחת, אפשר להתרווח ולהתענג על היכולות הטכניות של כל אחד מחברי ההרכב – דניאל גיטריסט מעולה, אלעד סוחב את הבס בנונשלנט, שקד מתופף מעולה, אלכס קלידן מרשים לכל הדעות, ויוחאי מנצח על כולם בתפקידי שירה לא רעים בכלל, שקצת מרימים גבה (כי סולני פאוור אין יותר מדי בנמצא בישראל).

מה שלא ממש נפל טוב על אוזניי סולדות הפאוור הוא בעיקר קטע הפתיחה המיותר, שנשמע כמו קטע שדי ג'יי טייסטו החליט להשאיר בתור בונוס טראק באיזה אלבום הופעה נשכח. אני מבין לחלוטין למה האינטרו הזה נמצא באלבום, ויש לו ביטוי והזכרים חוזרים בהמשך, אבל בסופו של דבר, מקומו הוא לא באלבום הזה. מעבר לקטע הפתיחה, יש כמה שירים שאורכם קצר במיוחד. אני לא יודע מה אתכם, אבל אפילו בפאנק (בפ' מודגשת עד דם) קשה לי לקבל שירים של שתי דקות וחצי, אז על אחת וכמה בפאוור מטאל, סגנון שאמור להיות בנוי על התפתחות שיר, מבנה אפי ועוד כל מיני נוסחאות שאני לא אוהב, אבל מרגיש שחסרות לי ב-EP הזה. יוצא הדופן הוא הקטע "The Chosen One Will Make A Sacrifice", שמתפקד כמעין אינטרו לשיר האחרון "Revive From Oblivion" – שני קטעים מוצלחים במיוחד.

הנקודה האחרונה שקצת הציקה לי באלבום הם הטקסטים, שלא מצליחים להשאיר חותם מרשים במיוחד, אבל לעומת טקסטים של הרכבי פאוור אחרים (דרקונים, אגדות ושאר מושגים שלא ממש מחוברים למציאות) מדובר במציאה. ועדיין, עם הבעיות, מדובר בחתיכת מוצר מושקע, נדיר בנוף ארצנו, ומבורך. Acropolis הצליחו להעלות את הרף להרכבים אחרים בהשקעה, הרצינות והרצון שלהם להוכיח שהם בהחלט שייכים לליגה הראשונה של הפאוור בעולם, ו-The Aftermath בהחלט יכול לקדם אותם לליגה הזו. תנו כבוד להרכב הישראלי הזה. מגיע לו. ומאחד שלא ממש אוהב פאוור, אני מניח שמדובר במחמאה. וגם אם אתם לא מסכימים, עזבו אתכם, תנו כבוד, זה לא עולה כסף.