After Forever – After Forever

מי היה מאמין שאחרי 2 האלבומים האחרונים של After Forever הרומן שלי עם הלהקה יפרח מחדש ויחזיר את אותם ניצוצות שגרמו לי להתאהב בה מלכתחילה בשני האלבומים הראשונים שלה. ממש כמו העטיפה, בוערת באש וחום, ולמעשה מחייה מחדש את הלהקה כמו ספינקס היוצא מתוך האפר, כך גם אני הרגשתי כשהגעתי למסקנה ש-After Forever שאהבתי אמנם לא תחזור, אבל גלגולה (השלישי לטעמי) עם האלבום החדש, הקרוי על שמה, הוא לשם שינוי מרענן, בוגר וטוב.

אפתח בווידוי ואומר שבפעמים הראשונות שהקשבתי לאלבום החדש עדיין לא היה לי קל לקבל את מה שנהיה מהלהקה ואף זרקתי טענות שעם הלייבל המפלצתי החדש שלה, Nuclear Blast, היא למעשה מהווה תשובה מלודית ל-Lacuna Coil של הלייבל "המתחרה", אבל אחרי כמה זמן הבנתי ש-After Forever היא יותר מכך, היא להקה שכבר יודעת לאן היא הולכת ומה היא עושה בלי לשים על שום טרנד או להקה אחרת שמצליחה יותר או פחות.

בנוסף שמתי לב שאותו סאונד הולנדי שאפף את ארבעת אלבומיה הקודמים, לטובה ולרעה, פינה מקום להפקה מרשימה במיוחד ובזאת אפשר לומר שהלהקה מצליחה להבדיל את עצמה מחברותיה חובבות הגבינה כמו Within Temptation ואף גם Epica, עליה מפקד Mark Jansen שהקים בזמנו את After Forever ונפרד ממנה לאחר אותם 2 אלבומים ראשונים ומעולים – וזה הישג שלא היה פשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הפעם גם אין תמונה של Floor Jansen הסולנית – במתכונת ארמדיל – על העטיפה… אני מאושר.

וכך, "Discord" פותח לנו את האלבום בכניסת מטאל סימפוני מרשימה שכבר מדגימה לנו את איכות הסאונד והכיוון הכבד שהלהקה לקחה: גראוולים מחשמלים מצד אחד וקול השירה העוצמתי של פלור מצד שני, כמו אש וקרח שיוצרים היתוך מושלם. אמרו שלום לניסיונות הקונספט שנעשו באלבום Invisible Circles, תבעטו החוצה את… בעצם את כל מה שהיה באלבום Remagine – החבורה ההולנדית חזרה ובגדול. "Evoke" מהיר, חזק, משלב היטב בין סמפלים אלקטרוניים לבין הכלים הקלאסיים וכמו בשיר הקודם, שובר למעבר פסנתר המלווה את קולה של פלור לקראת הקליימקס – וזה עובד.

החלקים הסימפוניים במוזיקה של הלהקה מזכירים לא מעט את מה שעשתה להקת Nightwish באלבום Once, אבל זה פחות או יותר הדמיון היחיד שתמצאו בין שתי הלהקות וכשתקשיבו לפתיחה של השיר השלישי, "Transitory", תבינו למה. כניסה אלקטרונית ברוטאלית, גראוולים מפלצתיים ופזמון אלקטרוני-סימפוני שמחזיק את השירה הנשית של פלור בשחלות, נותנים נופח שונה לכל מה שהלהקה עשתה עד היום. עם זאת, שיר כמו "Energize Me" דווקא מעורר בי זיכרונות רעים מקטעי השירה של Invisible Circles, אבל זה מובן בהתחשב בעובדה שזה הסינגל והוא צריך להיות פופיסטי-מקובל עד כמה שאפשר. תמיד אני יכול להזכיר לעצמי שפלור היא כבר לא ארמדיל.

אם יש משהו שאני מתגעגע אליו מהימים המוקדמים של הלהקה, זה צליל הכינור ואותה אווירה סימפונית-גותית שהיו ל-2 אלבומיה הראשונים, אבל כמו שאמרתי, הגלגול החדש של הלהקה מתקבל בהחלט ואם במקום כלי המיתר קיבלתי צלילים אלקטרוניים ובמקום האווירה קיבלתי מקצבי הבי מטאל… עכשיו לפחות זה נשמע טוב, כבד, מלודי כשצריך ולא עמוס כלל וכלל. מה שכן, המקהלה עדיין קיימת, רק שהפעם במקום פלור שמגובה באפקטים, יש לנו פה מספר קולות – כמו שניתן לשמוע בשיר "Withering Time" – ביניהם גם האלטו של Amanda Somerville, אישה רבת כישרונות שתורמת הרבה מאחורי הקלעים של עולם המטאל (Epica, Aina, Edguy ועוד).

אך היא לא האורחת, או האישיות רבת הכישרונות היחידה פה, מכיוון שהשיר השביעי באלבום מפגיש את After Forever עם צלילי המלחמה והריפים הת'ראשיים המוכרים בטרייד-מארק ששייכים ללא אחר מאשר Jeff Waters, איש Annihilator. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי נשבע ש-"De-Energized" נפל מאיזה אלבום דת'\ת'ראש מטאל מתחילת שנות ה-90', בייחוד עם הישמע הגראוולים הקטלניים של אדון Sander Gommans הגיטריסט, שפשוט עושה עבודה מעולה הן בשירה והן על הגיטרה. רק קולה של פלור וצלילי הסינתיסייזר מסגירים את מקורו של השיר, אבל הוא בהחלט מקבל את תואר "השיר הכי אגרסיבי של הלהקה". אני אוהב.

משם, אנחנו מקבלים נפילה בקצב בדמות הבלדה "Cry With A Smile" המתמקדת בשירה המדהימה של פלור ובמלודיות סימפוניות מרשימות ומאד אפיות. "Envision" מחזיר אותנו לקצב אך כמו "Energize Me" הוא מציג לנו מלודית קלידים ושירת פופ שכזו, שכנראה מצביעה על כך שהוא יהפוך לסינגל הבא. כאן אני יכול כבר לומר שלא תצליחו למצוא באלבום יותר מדי קטעי סולו על הגיטרה, אלא התמקדות בעיקר על קטעי פסנתר \ תזמורת \ פלור. עם זאת, אנו מקבלים הפתעה נוספת באלבום עם השיר "Who I Am" בו משתתפת ומפקדת על חלקי השירה המובילים, Doro Pesch, סולנית ההבי מטאל הוותיקה.

הדואט החזק מפגיש בין דורו (המלכה) לבין פלור (הנסיכה) שבסה"כ נותנת גיבוי ווקאלי לאשפית מגרמניה. בנוסף, המוטיב האוריינטאלי מגיח כאן לביקור קצר על הסינתיסייזר ובצלילי הרקע, ושוב, בניגוד לפעמים קודמות, זה נשמע בהחלט במקום. ולסיום, כאילו הלהקה הריחה את געגועי לכינור, "Dreamflight" הביא לי במקומו צ'לו לצד גיטרה אקוסטית בשיר שאורכו מגיע ל-11 דקות. אמנם זה לא בא לי בטוב שיר ארוך שכזה אחרי אלבום מאד אנרגטי, אבל אני מכבד את הניסיון האמיץ, את שילוב שירת הקלין הגברית, העלילה והמרכיבים השונים שנשמעים לכל אורכו של השיר.

אפשר בהחלט לומר שאין לי תלונות על After Forever (האלבום והלהקה), הוא אמנם לא Prison Of Desire או Decipher אבל הוא גם לא 2 ההוצאות הנוראיות שהגיעו אחריהם. האלבום עוד לא מושלם מבחינתי ונכון שלעיתים אני מוצא את עצמי מתעייף מהשירים שלו והליריקה, אבל היי, זו בהחלט התחלה טובה עבור הלהקה עם הלייבל החדש שלה. מלבד כך, אוסיף ואציין את העובדה שבאלבום הזה השירה של פלור מגיעה לרמות חדשות של אנרגיה, גיוון, איכות ומגע, שרק בשבילה כדאי להקשיב לו. יכול להיות שכל מה שהלהקה הייתה צריכה זה בית תומך כמו שיש לה עכשיו… ועם בית תומך, אין סיבה שהילדים יצאו מוכים.