Agnostic Frost – The American Dream Died

אחת הסיבות שרציתי לכתוב את הביקורת הזו על אלבומה החדש של להקת ההארדקור הותיקה מניו יורק היא תחושת החמצה שליוותה אותי כשקראתי במגזין זה את הביקורת על אלבומם הלפני אחרון (והמצויין לדעתי) My Life My Way, אני כן מסכים עם לא מעט מהדברים שנכתבו שם והביקורת היתה כתובה נהדר, קולחת ומלאת ידע על התחום, אבל המשפט האחרון שלה קצת צבט לי בלב "אלבום חיוור שלא מחדש שום דבר" וקצת קשה היה לי להסביר גם לעצמי וגם לקורא מה ההסתייגות שלי.

כי Agnostic Front לא אמורים לחדש כלום, הם אמורים לתת קריצות פה ושם בחומר שלהם לכל מיני כיוונים קרובים מבחינה מוזיקלית, אבל המהות של הלהקה הזו היא ישירה, פשוטה, לא מתחכמת ובטח שלא מנסה לחדש או להמציא את עצמה מחדש.

אם כי הקרוס אובר שעשתה ב 1986 עם Cause For Alarm היה בהחלט חידוש.

מן העבר השני האמינות שלהם הרבה יותר גדולה מהרוב המוחץ של הרכבי ההארדקור והמטאל בעולמינו, הם שרים על הרחובות כי הם גדלו ברחוב, הם שרים על החופש כי הם ראו כלא מבפנים, הם שרים על עוני ומצוקה כי הם חוו עוני ומצוקה, הם שרים רק על מה שהם חוו והכל אמיתי.

אני כן מסכים שמבחינה הפקתית יש היום הרכבים כמו Hatebreed או Terror ואפילו האחות הקטנה של Agnostic הלא היא Madball שההפקה שלהם כבדה ודורסנית יותר, הצעקה שלהם חזקה יותר והבעיטה שהם מותירים היא כואבת יותר כתוצאה מזה.

אבל פעם שמעתי את מתי כספי מסביר בטלוויזיה על האיפוק בשירה שלו בצורה נפלאה, הוא אמר שם שלשמוע אריה מגרגר לפני השאגה זה הרבה יותר מפחיד מאשר לשמוע את השאגה עצמה, ובמשל ישיר לתרבות הרחוב: לסולן של Agnostic רוג`ר מירט יש קול די מחורבן אבל זה מקסים ורק הוא יכול לשיר את השירים שלהם ושזה יישמע טוב אמין ומלא אמת, רק הוא יגרום לזה להשמע ככה והאיפוק בשירה כאן יותר מפחיד וכעוס מאלף סולני גראולינג של השנים האחרונות, למה? כי אני מאמין לו.

The American Dream Died הופק על ידי אחיו למחצה של רוג`ר והאיש שמכיר את Agnostic Front יותר מחברי הלהקה כנראה: Freddy Cricien סולן להקת Madball שנמצא איתם על הבמות מאז היה בן 12.

זהו אלבומה ה 11 של הלהקה, הראשון שנחשב קלאסיקה Victim In Pain יצא ב 1984, אנחנו מדברים על 32 שנה, זה מראה שהלהקה מוציאה אלבומים כשנוח ונכון לה ולא כשהשוק מכתיב.

Agnostic Front בנויה משני דמויות מפתח, הסולן רוג`ר מירט והגיטריסו ויני סטיגמה, הם יחד מהיום הראשון, הפורטיס סחרוף של הניו יורק הארדקור, הם ראו הכל, עברו הכל וסטיגמה שחצה לאחרונה את גיל 60 (!!!) ממשיך להראות לכולם שגיל זה רק מספר ואין גבול לכלום.

"בקסבה בחצי היום
כשהשוק פתוח
הייתי ככה סתם הולך
והחזה מתוח
כולם אומרים איזה קנון
עובר בסימטאות
עושים שלום מכל חלון
כל הכבוד! "

הנה הרמתי לכם להנחתה, עכשיו נגיד יחד שהכל פה על כבוד, על למי יש יותר ממנו, על ללכת בסימטאות וכו` וכו`, זה קצת כמו להסתכל על איירון מיידן ולהגיד שהכל סביב שדים וגן עדן וגיהינום, זה מה שנראה על ההתחלה, נכון, חבורת ערסו הארדקור מניו יורק, מפוצצים בקעקועים, שהיו ילדי רחוב אכלו את החרא של החיים ושרים על הרחובות, על כבוד, על להחזיק את עצמך חזק מול כל הקשיים ועוד שלל קלישאות הארדקור.

אבל זה העניין, שבשבילכם זה לא קלישאות וכשהם מבצעים את זה אלו לא קלישאות, כשניק קייב שר "אני אוהב אותך" וקובי פרץ שר "אני אוהב אותך" אתם מגיבים אחרת נכון? וזה אותו "אני אוהב אותך", אז זו הדוגמא כאן.

פרט לכך ניתן למצוא כאן שירים עם התייחסות עצמית מאד מפוקחת כמו Test Of Time והצמד מירט וסטיגמה בע"מ יודע שהוא צריך להראות חיים עכשיו ולא למשוך את ההסטוריה בלי סוף, וזה מה שהם עושים, גם Walk The Line זה לא שיר שהייתי מצפה לשמוע מההרכב, זה סוג של שינוי אם כי עדיין בתוך הז`אנר, וזה מראה שאין כאן נסיון להיות Motorhead או Cannibal Corpse של עולם ההארדקור, מכאן עוברים ל Never Walk Alone כשה"אח" Freddy Cricien מצטרף בקולות רקע כסולן אורח והשיר הרבה יותר פאנק רוק נ` רול מאשר הארדקור, הטקסט כן, הוא Hardcore Unity בדיוק כמו שהייתם מצפים, אבל אני מרגיש ש Agnostic מספקת צורך מאד חזק של הרבה אנשים בעולם הזה להרגיש חזקים יותר, לא לבד, ובטוחים בעצמם יותר, וזה משהו שקשה להגיד על הרוב המוחץ של הלהקות כיום.

וזו ההתייחסות לכלל החומר כאן, ככזה שמהווה סוג של תראפיה, כוחנית, מלאת סלאמס אבל מלאה בחיוביות בד בבד, מלאה בראייה מפוקחת של החיים ומלאה במחאה והמחאה הזו חסרה לי היום במוזיקה.

I Can't Relate זה פאנק שהיה יכול גם להגיע מבריטניה, עוד שיר שלא הכי הייתי מצפה לשמוע מהם, Old New York מדבר על החיים פעם והיום בעיר שידעה וראתה הכל, ההרכב מביע כאן געגוע לניו יורק של פעם בשיר ארסי במיוחד, האם הם עושים גלוריפיקציה לתקופה שגם הם מתארים כמלאת פשע, אלימות, סמים ברחובות ושלל הכאוס שהיה מנת חלקה של העיר? האם זה סוג של מסר שהם יודעים שחלק מהמעריצים שלהם ירצו לשמוע ממש כמו שהמעריצים של Slayer רוצים לשמוע שירים נגד הנצרות גם כשטום אראייה חזר בתשובה? אני לא בטוח, אשמח לשוחח אתם על מה עומד מאחורי השיר הזה, כך או כך שיר מצויין וסוחף.

Social Justice זה כמעט Thrash עם הריפים והסולואים שרצים שם, שיר מטאל לחלוטין, הטקסט נגד התעללות ותקיפה מינית של ילדים, המסר עובר כמו אגרוף לבטן והנגינה המטאלית רק מחדדת אותו כאן, אחד השירים הכי טובים באלבום ולמען הכנות אחד השירים הכי טובים של הלהקה.

Reasonable Doubt חוזר להארדקור דוהר ומהיר כמו שהלהקה יודעת לעשות כל כך טוב ומלא בקולות Gang בהם כולם שרים ביחד מילה שתיים, אין ספק שבשירים האלו Agnostic מרגישים הכי בבית.

זה ממשיך עם Attack שהוא שיר הארדקור/פאנק, אני חושב שהגדולה של Agnostic היא בשילוב הזה של פאנק, מטאל, והארדקור יחד, ורוב השירים כאן ממחישים את זה מצויין, זה פשוט, זה נותן בראש, וזה אמיתי.

A Wise Man הוא השיר היותר חלש באלבום, טקסט בסדר על בגידה של חברים קרובים אבל השיר פשוט לא יותר מבסדר ולא מצליח לעמוד באותו הרף של שאר שירי האלבום.

חשבתם שזה לא ייגמר בפיצוץ? ברור שכן…

Just Like Yesterday הוא לא שיר מהיר הוא לא שיר רצחני אבל הוא שיר ענק, סוחף, ומתעסק בהרכב ובכל מה שהוא עבר "נגד הסיכויים עמדנו, נאמנות בלתי מוגבלת, בנינו את עצמנו מתוך קרבות, מתוך כאב, 30 שנה אחר כך אנחנו עדיין כאן, המוזיקה, המסר, והאמירה שלנו שלא תעלם"

וזה שיר פיצוץ.

והנה זה בא לי, Agnostic Front זה הבחור מהרחוב שאומרים עליו שהוא "גבר שבגברים", הוא לא אינטיליגנט במיוחד, הוא לא שופע קסם אישי, הוא די מכוער ויש לו עבר לא מזהיר אבל הוא בחיים לא יפגע במישהו סתם, הוא נאמן למשפחה ולחברים שלו עד הסוף ומעל לכל יש לו לב זהב, זה הדימוי הכי טוב שאני יכול לתת לכם, אתם מתחברים לזה? רוצו עופו על האלבום החדש שלהם כי מעל הכל הוא גם כייף נורא, אתם לא מתחברים למה שקראתם כאן? אל תנסו אפילו להקשיב לאלבום כי הביקורת הזו היא בול ברוח האלבום, אני אהבתי מאד.