Agoraphobic Nosebleed – Altered States Of America

לא קשה לנחש שקבלת הוצאתם האחורנה של הפחדנים המדממים לידי ידיי התיה חוויה השקולה ל-crossover בין סגנון הגריינדקור ובין חג המולד עצמו. מתנה משמיים, עוד דיסק של יפי הבלורית והתואר, הם הם מגש הכסף, הם ולא אחר. ואז הגיע המכה, אותן תחושות ומחשבות שליוו אותי בשומעי את הלהקה לראשונה.

האם הכל היה שקר?…אולי מעולם לא באמת אהבתי את הלהקה…מי יודע, אולי אני סתם אוהב שצועקים לי באוזן. אני צריך להבדק, לא לקנות דיסקים ולהנציח את הסטיה הזאת.
כל היצירה, שלושה דיסקים, דחוסה בקפידה במאה שירים, שאורכם הממוצע נע בין 4 שניות ובין חצי דקה. נכון, כששמעתי על האלבום הקונספט נראה לי משעשע ומפתיע, אבל כשהדבר חלחל את תוך אוזניי, היה לי קשה להבלוע את העניין. אין כאן טריק, אין כאן פיקציה. מדובר בכמאה שירי גריינד קצרצרים, רועשים, עמוסי צרחות מפיהם של ארבעת הצורחים והצווחים המרכיבים את הלהקה (אחד מהם, חוץ מלצרוח, גם מנגן בגיטרה ומתכנת את מכונת התופים. סקוט הול שמו, בחור מוכשר), ועוד אחד מהם המשרבב באס במהלך הדיסק. שמעתי כאן ריף קליט, שם ליין "שירה" שרומם את רוחי. אבל באופן כללי, כל ניסיון שלי לדפוק את הראש לצללי הדבר הזה הובילו לבערך הד בנגינג יחיד לשיר. ובשבילי מה נכנסו בכלל למטאל, אם לא בשביל להצליף עם הצוואר מול המראה בסופו של יום ארוך?

שיריהם הקודמים של הלהקה עוד הוי משופעים במבנה מסוים, במאפיניים "שיריים" כלשהם…לזה לא ציפיתי. אם הייתי רוצה לשמוע רעשים מרוכזים וקצרים, הייתי יכול לקנות פטיש אוויר, ואם הייתי חש גם בצורך עז בווקלז, הייתי גם יכול להשתמש בו על השכנה.

דחיתי את הדיסק מעליי פניי בעצבות מה, מזיל דמעה ומקלל עצמי על הקונפרמיסט הארור שנהייתי. אוי לבושה.

רק לאחר תקופת זמן, שבו שהה הדיסק על מדפי באין מפריע, נסיתי לשומעו שוב, כי אחרי הכל, אגורפוביק זה אגורפוביק, ולא משליכים אותם ככה לעת זקנה. בערך במחצית הדיסק הרגשתי צריך עז להוריד את האוזניות מעל ראשי ולהכות בו בחוזקה על חוסר היכולת שלי לקבל דברים חדשים. כי מה שהחבורה העליזה הזאת עשתה כאן, זה פשוט עוד צעד נוסף במוזיקה המהירה הזו שאני כ"כ אוהב.
שירים קצרים ומהירים אינם דבר חדדש בגריינדקור- להקות מרחבי מפת הגריינד, החל מהקראסט ועד לגורגריינד הוציאו אלבומים עמוסים בעשרות יריקות ווקליות ואינסטרומנטאליות שאורכן אינו עולה על מספר שניות. ההבדל כאן הוא ברצינות, בהתמדה ובאיכות. האלבום משדר קונספט סופני, אלים ורועש, המובא לפנינו ע"י מפלצות גריינד שברזומה שלהן להקות כגון פיג דסטרויר, אנאמי סויל, פוטסטטיק קאנט ועוד ועוד. הסולן הראשי של הלהקה, ג'יי רנדל,שהוא מבחינתי ה"שאוטר" הטוב ביותר שנולד אי פעם, מגדיר עצמו כמאמין"בבודהיזם אפוקליפטי", דתם-אמונתם של כת יפנית, שלא ממש מזמן שחררה גז רעיל בתחנת רכבת תחתית ביפן, והכל טוב איתם, תודה ששאלתם. טיפוסים ביזאריים, ספק פוליטיים (אין שום-)ספק מסוממים עד בלי די, רשמו אלבום המשלב את הcnn ומגלשת הרים שהתקללה באופן מחריד. הקונספט, מורכב, אלים כאילו עמוק וכאילו מגוחך. הוא משתלח באדם הלבן, באמרקניות, אבל גם בהומואים ובחברי הלהקה עצמם. נראה שכל האלבום הוא בדיחה פנימית אחת וארוכה, שלא אכפת לה גם בדרך להגיד שהעולם מסריח, וגם שאנחנו יותר מדי סתומים מכדי להבין איך הם בעצם אומרים את זה. שמות שירים כגון the third day of Sodom: serpent of the gay pride rainbow , the fag vs. the Indian, burning social interest מבהירים את מהות הקונספט. מבולבל, לא ברור, מחאתי ומצחיק בצורה חריגה. פוסט מודרניזם עם קללות גסות.
מבחינה מוזיקלית, השירים קצרים אך מלאים. מדובר באותה חוויה שהדהימה את הכל כשפרץ הגריינדקור לראשונה- כיצד אפשר להכניס עניין בשיר כ"כ קצר. נראה לעיתים שמדובר באלתור שיצא מכלל שליטה של חבורת ההומופובים האלימה, ולעיתים נראה שישנה כאן מלאכת מחשבת של מקצבים, מלודיות וא-מלודיות, וכן, הכל כל מכוסה בשכבה עבה של מכונת תופים הממלאת את השירים בהקשה במהירות מופרזת שאינה אפשרית לביצוע ע"י שום מתופף אנושי באש הוא. בוודאי שיווה, האל הבודהיסטי מרובה הידיים, היה מבצע ככה בלאסט-ביטס.
הגדולה של האלבום היא בלקיחת קונספט מגוחך כמעט, וביצועו ברצינות ובתהמדה תהומיות- הריפים חייתיים, התיפוף בלתי נתפס, הצרחות מחרישות אוזניים, אך הכל ממוקם בשלמות, בהפקה מקצועית, בונה אט אט קונספט מטורף הסוחף את המאזין את תוך עולם הזיות שאין דומה לו.
וכל העניין נגמר במעט יותר מעשרים דקות.
יצירת מופת הלוקחת את הרף שהציבו להקות הגריינד הראשונות והמודרניות כאחד, ופשוט מחליפה אותו בכבל מחושמל. האלבום בוודאי יעלם לו בשצף האלבומים הצצים להם כל הזמן, ולעולם לא יזכה להערכה מצד יוצרים "רציניים", "בוגרים", שאצלם לא מספיקה "שבירה קשה" אלא גם "שבירת קצב".
אבל בעוד כמה שנים, כשכל להקת גריינד תשמע ככה, יוכלו להם ארבעת ידידנו לשקוע אחרונה בכיסאותיהם המרופדים, לפשפש בזקניהם, לחבר את הקטטרים שלהם ולהאנח בפה חסר שיניים, שהם כבר ידעו את זה קודם, ושעדיין כל השאר מפגרים. ואז הם כנראה ילכו לפוצץ אוטבוס של הסעות ילדים.
מוסר השכל- כנראה שאהבת אמת יש רק פעם אחת בחיים, ואת את שלי מצאתי. תנו לי רעש, צרחות, תיפוף בלתי נתפס ומעט פריצת גבולות מוזיקליים- ואני מצאתי לי עם מי למות בשיבה טובה.