Agressor – Deathreat

הנתון החוזר על עצמו בכל תחום, בכל העולם, הוא שעם נסיון קשה להתווכח. להקות מנוסות יותר, בעלות קהל משלהן, ויודעות מה הקהל שלהן רוצה, קל להן הרבה יותר לספק את הסחורה. המוזיקה לאו דווקא יותר טובה – אבל התוצר הסופי ללא ספק קולע למטרה. ככל שלהקה יותר "מבוגרת" – כך היא יודעת הרבה יותר טוב מה מתבקש ממנה לבצע.

Aggressor הם האבא של הדת' מטאל הצרפתי. ביחד עם Loudblast הותיקים, שתי הלהקות האלה מקיימות סימביוסיס מוצהר מראש על זכות הקיום של האקסטרים מטאל בארץ הבגטים והגבינה הסרוחה. בקלות יכולים להיות מושווים ל-Salem שלנו – Aggressor רק הלכה והשתבחה עם השנים. כמובן שכמו לכל להקה ותיקה, היו לה את "אלבומי האולדסקול" וכמו כן גם האלבומים "שלא כולנו היינו בטוחים למה התכוון המשורר". אבל בסופו של יום, אלבומה החדש של Aggressor הוא יצירה שסגורה על עצמה, משלבת בין הדת' מטאל של פעם, הדת' מטאל של היום, אם זו הגרסה הגרובית של הנוסחה או הת'ראשית יותר.

יש משהו מאד חינני בלהקה שאחרי 20 שנות פעילות מצליחה להוציא את אלבומה הטוב ביותר. זה קרה לדעתי עם Kreator, זה קרה כמו כן לדעתי עם Exodus, Salem החדש הוא ללא ספק אלבומה הטוב ביותר, וכנ"ל Aggresor. משירים כמו Deathreat הפותח, המציג לנו ארסנל של ריפים מוצלחים המעורבבים בין דת' מטאל ישן כמו Morbid Angel ו-Vader עם אלמנטים של מה שמזוהה הרבה יותר עם דת' מטאל – כמו Behemoth או Kataklysm – נגיעות קטנטנות של בלאק מטאל בסגנון Dimmu Burgir או Emperor, שירה גרונית המזוהה עם מבטא אירופאי כבד, מוזיקה אפלה וחשוכה – דרך יצירות הקורצות יותר לדת' מטאל החדש והגרובי כגון Nightmare או היצירות היותר בלאקיות כמו Warrior soul – החסרון היחיד שמתבקע מהמוצר הסופי שהוא Deathreat – הוא כמובן ש-Aggresor התעוררו בסביבות ה-10 שנים מאוחר מדי.

ההרכב שופע כוח בכל אחד מהשירים שלו, וזה אלמנט אשר מהבהב כמצרך נדיר אצל הרכבים ותיקים שכאלה – ולמרות שבצרפת ישנן לא מעט הרכבי דת' מטאל המובילים את הסצינה בגאווה, כמו Scarve הפסיכוטית או No return הנהדרת – Aggresor שומרים על הגחלת שלהם בוערת.

אם מוזיקה, אפקטיביות ובעיקר רלבנטיות של חומר ולהקה הוא משהו שמחויב כל יום להתמודד עם מבחן הזמן – שתי הלהקות עוברות את המבחן בהצלחה, למרות שאין הרבה דמיון ביניהן. למי שמכיר את Aggresor מימי עבר יודע למה לצפות פחות או יותר, אך השינוי המוזיקלי שחלף על ההרכב, בין אם מדובר בתחלופת הנגנים או אם מדובר בכיוון היותר האגרסיבי והיותר מזוהה עם הדת' מטאל מאשר הת'ראש האירופאי – שהיה מנת חלקם של Aggresor וכיום נעלם כלא היה – הוא מתבטא באופן הטוב ביותר באלבום המדובר.

אם אצטרך להצביע על הנקודות החיוביות המוציאות מעלה את האלבום הזה, גורמות לו להראות ככוכב נוצץ של דת' מטאל המתנשא גבוה מעל מגדל האייפל – אומר בחיוב את התיפוף הדינאמי, אם כי אולי מעט מדי רובוטי של רומאן גיולון המתופף. רצפים מלאים של דאבל-בס, שמירה נכונה על קצב בדיוק בכמות המתבקשת, וחלוקה מדויקת שעובדת כמו שעון בין שלושת סוגי התיפוף המאפיינים בין הדת' מטאל הישן, הבלאק מטאל עמוס הבלאסט-ביטס, וביצועי הגרוב הנדחקים פנימה כפי שמצאו את דרכם להרכבי דת' מטאל כה רבים.
בסה"כ – מדובר ביצירה מוצלחת, אם כי מותאמת אך ורק לחובבי הז'אנר. אם ברצונכם לרכוש אלבום שיסמן את שנת 2007 בתור השנה בה הפריפריות הוכיחו את צדקתן על האדמה, אפשר בקלות לכלול את Aggresor ברשימה. את העבודה הם עושים נהדר, כפי שמוכיחות 20 שנות ניסיון.

שירים מומלצים : When Darkness, Warrior soul והקאבר ל-Hellhammer הנושא את שם הלהקה.