Ahab – The Coral Tombs
- Prof. Arronax’ Descent into the Vast Oceans
- Colossus of the Liquid Graves
- Mobilis in Mobili
- The Sea as a Desert
- A Coral Tomb
- Ægri Somnia
- The Mælstrom
הכל התחיל בגיל 9 כשההורים קנו לנו מחשב. עברתי לאט מלהיות ילד שבחוץ מסתובב, נוסע על אופניים ומשחק כדורגל בעיירה הציורית באר שבע, לילד שיושב ומשחק משחקי מחשב. אחד הרגעים המכוננים היו Red Alert שהפציע על המחשב שלי, ובעיקר, אחיו השני והמוצלח Red Alert 2 שכלל את מה שעד היום הוא אהבתי הגדולה, ה- Giant Squid שמנענע ספינות עד שהן טובעות. בתור ילד בימים שלפני וויקיפדיה לא היה לי אפילו איך לבדוק על דיונוני ענק וזה השלב שבו הייתי מחרטט לכם שהתחלתי לקרוא את הספרים שקראו Ahab כשהם חיפשו השראה למוזיקה שלהם אבל זה שקר.
ואז בשלב כלשהו בחיי הפציעו אחאב (היי, זה שם מהתנ"ך, אז אנחנו עוברים עכשיו לעברית) עם הפיונרל דום האפלולי שלהם, עם שירים על ספרים אודות המעמקים, הספינות וגם מיטב מפלצות הים, חלקן מרובות זרועות והשאר היסטוריה.
זהו אלבומם החמישי של להקת הפיונרל דום הגרמנית הכל כך מצוינת הזאת, ואחרי 7 וחצי שנות ציפיה מאז האלבום הקודם שהיה בעיניי לא פחות ממופתי הציפיה שלי הייתה בשמיים. 7 וחצי שנים ששאלתי את עצמי "מתי כבר יהיה עוד אלבום שימשיך את הדבר הקסום הזה?" אך עד ה-13.1.23 האלבום בושש לבוא.
ברעש ורעמים נפתח השיר הראשון, סאונד עמוק, גראולים, תופים חוראניים וצרחות אימה. בצורה שמאוד לא מאפיינת את הז'אנר, השיר נפתח בלי הרבה הכנה מוקדמת וכל השיר הראשון מתחיל בכאוס נוראי בקטע טוב, עד איזשהי רגיעה, מאין תיאור לסצנת זוועה שאחריה הים שקט. הגיטרה הנקייה נכנסת, אחריה גם השירה והכל נשמע כמו השקט שאחרי הסערה. אחרי כמה דקות שכאלה השיר חוזר למחוזות הדיסטורשן האיטי והכבד אבל בכנות? למרות הסולו הממש ארוך, כל השיר מרגיש מאוד נמרח אפילו יחסית לז'אנר.
השיר השני נפתח כבר בצורה שהרבה יותר אופיינית ללהקה מחד, אבל די נשמעת כמו מחזור של שירים קודמים מצד שני. די נשמע כמו שיר שפשוט לא נכנס לאלבום הקודם בסוף. לא חזק במקוריות יחסית ללהקה שהצליחה להתפתח לאט ויפה מאלבום לאלבום.
בשקט בשקט נפתח לו השיר השלישי. פעמונים עדינים כמו בשיר ילדים עם גיטרה שמפציעה לאט ומתגברת בווליום ואחרי 2 דקות של הדבר הזה נכנס הרעש. דאבלים בתופים, מלא בס, גיטרות עבות וגראולים עוד יותר עבים. בנייה ארוכה מדי אבל לפחות יפה! השיר כבד, הסאונד של הבס יוצא היטב במיקס, השיר מאט באמצע כדי ליצור התפתחות טובה, יורד לקלין שקט ואווירתי וחוזר לרעש עם שירה נקייה הפעם. אחלה שיר, אחלה התפתחות, כנראה הטוב באלבום.
ואז מה? מה זה האפקט המכוער הזה והפריטה המעפנה בתחילת השיר הרביעי? אחרי שהקודם העלה לי קצת את רף הציפיות אני קצת הולך לאיבוד פה. ואולי זאת התחושה שהגיטרות מנסות לתת בפתיחה הזאת אבל בחייאת, אפשר שלא כל שיר יפתח ב-2 דקות שלמות של פתיח מונוטוני? אני יודע שזה פיונרל דום אבל באמת שאפשר להזדרז טיפה. הגיטרות האלה ממשיכות גם כשנכנס הדיסטורשן, ובאמת, בגדול שאני אוהב את הצורה שבה הלהקה הזאת בונה שירים, אבל אפשר לחתוך כמה חזרות על כל תיבה. נשמע שהשיר מהווה המשך ישיר של קודמו, עם שירה נקייה מצוינת.
השיר החמישי נפתח באווירה יותר קודרת עם גראולים שקטים וקריפיים ומזכירה לנו שדניאל דרוסטה סולן מאוד רב גוני ופשוט מצוין. הקצב של השיר מונוטוני מאוד אבל לפחות לאורכו נע בין רעש לשקט ומייצג די טוב את כל מה שללהקה הזאת יש להציע.
שני השירים האחרונים לא מביאים משהו חדש. באלבום הזה שמעת שיר אחד – שמעת את כולם. לא שהשירים רעים, אבל אין בהם ולו שמץ של התפתחות לעומת החומרים הקודמים של הלהקה אלא להיפך. אחרי 7 וחצי שנות ציפייה לאלבום הזה קיבלנו שירים שבמקרה הטוב נשמעים כמו סתם עוד מאותו דבר רק עם פחות ניצוץ ובמקרה הפחות טוב דברים שנשמעים כמו חומרי מגירה שלא נכנסו לאלבום הקודם, ודווקא הזמן שעבר מאז האלבום הקודם יצר ציפייה שלטעמי הלהקה פשוט לא עמדה בה. בפני עצמו האלבום טוב. הוא טוב כי הלהקה טובה והסגנון שלה טוב. אבל בכנות? הוא נמצא עבורי אחרון אם אני צריך לדרג את הדיסקוגרפיה של הלהקה.