Airbourne – No Guts. No Glory.

אוקיי, זה נשמע כמו AC/DC, נראה כמו AC/DC, ומריח כמו AC/DC. לעזאזל, אפילו המדיה-פלייר מזהה אותם כ-AC/DC! אבל לא – אלו לא AC/DC אלא Airbourne, חבורה אוסטרלית קצת משוגעת ושיכורה בהחלט. אם עוד לא הבנתם, Airbourne מכוונים למי שנתקע אי שם באייטיז ולא מתכוון לצאת משם בקרוב: אלכוהול, שטויות ובחורות יפות זה המוטו שלהם, והם מביאים ללייבל הרציני Roadrunner רוקנ'רול רענן ומגניב ומעיף את המוח, באחריות. זהו האלבום השני שלהם, אחרי אלבום בשם Runnin' Wild ו-EP בכורה, וזה לא מונע מהם למהר ולשפוך פנימה חמישה שירי בונוס, כותרת "מהדורה מוגבלת" והמון וויסקי, ואפילו הכל עטוף באריזת קרטון נפתחת חביבה שכזו. ה-Artwork יפהפה ומעוצב בטעם מעולה, מעין ציור-של-צילום, וגם בחוברת המצורפת הוא אינו מאכזב, וזה ממש עושה חשק להקשיב למה שהם הכינו לנו כאן.

אז מה כבר להקה אוסטרלית שכוחת אל יכולה לחדש לנו? בעצם, כלום. ריפים אנרגטיים, סולן שצורח הרבה, קצב מעיף, שירים קצרים וליריקה שברובה עוסקת בבחורות, בירה, בחורות, בחורות ובירה, ועוד כמה משפטים מטופשים בסגנון של "אני הולך לכבוש את העולם". אמרנו AC/DC? אמרנו. גם הם התחילו כלהקה אוסטרלית שכוחת אל, אחרי הכל. אבל, ועל זה Airbourne משחקים היטב – אם זה לא שבור, אל תתקן, והם פשוט מיישמים בדבקות את הנוסחה שעבדה כל כך טוב באייטיז. אם הם היו קיימים אז, סביר להניח שהם לא היו מגיעים לאף מקום אלא הולכים לאיבוד בצילן של הלהקות הגדולות, אבל בשביל כל אלה שמתים על התקופה ההיא והרוקנ'רול הסופר-מגניב של פעם, זה אחלה רענון לפלייליסט ולשמוע אותם ב-2010 זה כמעט כמו לשמוע את AC/DC עצמם, רק צעירים, רעננים ובתחילת הדרך.

אפילו סיפור הקמתם נשמע כמו משהו שלקוח מהעשור הקודם: כמו בכל להקה שמכבדת את עצמה גם כאן מקימי הלהקה הם שני אחים שהתחילו לנגן בשנות העשרה המוקדמות שלהם, Joel ו-Ryan O'Keeffe. את הגיטריסט הנוסף מצא Joel בעבודתו במלון והשירים נכתבו בין המשמרות שלהם בעבודה. בבסיסט שהשלים את התמונה נתקל Ryan במקרה, בזמן שניסה לחזור הביתה שיכור לאחר מסיבה. כבר לאחר הוצאת ה-EP הראשון שלהם החבר'ה הספיקו לחמם שמות גדולים כמו Motley Crue, Motorhead ו-The Rolling Stones, להקות עליהן גדלו ולהן הם מנסים להדמות. הם גם לא מוטרדים במיוחד מהדמיון ל-AC/DC, אלא טוענים שכל להקה מודרנית תושווה למישהו בסופו של דבר, והם גאים להיות מושווים ללהקה גדולה כזו.

הסאונד באלבום טוב מאוד, והמפיק המפורסם Johnny K (שעבד עם Machine Head, Disturbed ו-Soil בין השאר) השתלב כאן בצורה נהדרת. במקום לדבוק לסאונד מלוכלך ומגעיל כמו "של פעם" הסאונד מבליט את הגיטרות באוברדרייב אך עדיין שומר על באלאנס ונקיון כלשהוא, כך שאנו נהנים משני העולמות: גם הסאונד הישן שאפיין את הלהקות ההן, רק מלוטש ונעים יותר לאוזן. "No Way But The Hard Way", "Blonde, Bad And Beautiful" יכולים להשתלב יופי בכל פלייליסט מטאלי שתבחרו. "It Ain't Over Till It's Over" מהיר, בלוזי ועצבני ולא נח לרגע. הרגל שלכם תתופף על הרצפה, הגרון יצמא לאיזה דלק אלכוהולי כלשהוא, השיער יתנופף לכל הכיוונים ובסך הכל התחושה שהכל סבבה, הכל זורם, תתפשט בכל גופכם.

אבל לאחר ההלם הראשוני שנובע מכך שקיימת להקה שמצליחה לעשות כיום את מה שעשו לפני שני עשורים ועושה את זה טוב, נגלים לעין גם החלקים הפחות טובים של האלבום: ראשית, הוא מאוד נוסחתי. נוסחתי זו לא מילה: בית-פזמון-בית-פזמון-ריף-פזמון. שנית, מהנגנים אני אמנם לא מצפה ליותר מדי, תנו קצב שובר ותנו להנות, אבל עמדת הסולן זקוקה לא רק לזמר טוב, אלא לאישיות מיוחדת במינה. הסולן עושה עבודה טובה מאוד, יש לו קול מחוספס וצווחות מעולות בטונים האמצעיים, אבל אין לו ליינים מעניינים או עליות לגבהים כמו ש-Rob Helford או David Coverdale יודעים לספק. סולנים כאלה מחזיקים את כל הלהקה על גבם ומספקים לא רק קול טוב אלא גם אישיות שופעת הפתעות.

תראו לאן David Lee Roth הצליח להרים את Van Halen, כמה אופי וייחוד יש בכל שיר בפני עצמו. זה פשוט לא מצליח לשעמם. קחו כדוגמה את הפתיחה של "Slow And Easy" של Whitesnake מול הפתיחה של "Bottom Of The Well", אחד השירים הבולטים באלבום הזה. יש לנו הבטחה לאחלה גרוב, וההתגברות של הבתים לקראת הפזמון בונה את המתח כמו שצריך. אם היתה משולבת כאן איזו צרחה גבוהה או שתיים, או אולי איזה ליין מתפתל ומרומז שלא חוזר על עצמו, הוא היה יכול להתעלות מעבר למה שהוא כעת ולסקרן באמת. כרגע, אחרי כמה שירים בודדים התחושה היא שכבר ראינו ושמענו, וזה ממש כואב לראות אלבום שעמוס בשירים טובים ונאמנים לז'אנר נופל רק בגלל מעט גיוון חסר או קצת אופי.

האלבום עושה עבודה נהדרת בתחומי הז'אנר, אך לא פורץ גבולות. חובבי הארד רוק מושבעים וסתם כאלו המתגעגעים לרוק הישן והטוב יהנו ממנו מאוד, ובכלל זה אחלה אלבום לשים ברקע ולשדר אווירה טובה לכל מי שיאזין. אך הוא לא מתרומם מעבר לכך: בהאזנה קשובה הוא מתחיל להמאס די מהר משום שחסר איזה טוויסט או שבירת הנוסחתיות השבלונית של הז'אנר הזה. הלהקות הגדולות באמת השכילו למצוא את המאזן העדין שבין ה"לתת בראש" לבין הייחוד שבכל שיר. אצל Airbourne המוזיקה אולי כיפית מאוד, אבל כיפית ככל שתהיה היא אינה מצליחה להחזיק את המאזין מרותק וצמא לעוד. בנתיים זה אחלה, אבל חברי הלהקה יצטרכו למצוא את הייחודיות והאמירה שלהם באלבום הבא, אחרת יוותרו בזכרון כעוד להקה שעלתה לגדולה וירדה במהירות, במיוחד בסצינה שבה עדיין Judas Priest, Motley Crue, Whitesnake ו-AC/DC עצמם עדיין ממשיכים לספק אלבומים חדשים. אז Airbourne עם אווירת הנעורים שלה יכולה להיות יורשת לא רעה בכלל, אבל היא תצטרך להתאמץ מעט יותר להבא, אחרת איזה סיבה יש לי להקשיב לה ולא למקור? בנתיים היא בהחלט בכיוון הנכון, ויש לי אמונה לעתיד מבטיח.