Alice In Chains – Black Gives Way To Blue

הביקורת הזו תתחיל בסוג הוידויים שבדרך כלל מעצבן חלק מקוראי המגזין שכשמישהו כותב ביקורת: אף פעם לא אהבתי גראנג'. אחרי שירגעו כל יודעי הכול שיאמרו: "אז למה אתה כותב על אלבום חדש של אחת מלהקות הגראנג' הגדולות ביותר?" אני אגיב ואומר: Alice In Chains תמיד הייתה בשבילי יוצאת הדופן. מבין שלושת הגדולות – Pearl Jam, Soundgarden ו-Alice In Chains – האחרונה הייתה היחידה בעיני שראויה להגדרה "להקת מטאל". הגראנג' בהגדרתו לא שויך למטאל ממש, הוא היה סוג של שילוב רועש בין רוק אמריקאי שורשי, קצת Black Sabbath ולא מעט פאנק. אז Soundgarden היו קרובים יותר ל-Black Sabbath והיה להם סולן מהגדולים שיש, Pearl Jam היו העמוקים, הרגישים וככל הנראה הנגנים הטובים ביותר, אבל Alice In Chains שילבה הכול – ועשתה את זה כבד יותר.

השילוב של ריפים כבדים, במיוחד בשני האלבומים הראשונים של הלהקה, עם הקול החד-פעמי של הסולן Layne Staley, שהשתלב בהרמוניה דמוית ה-Beach Boys עם זה של הגיטריסט והסולן השני, Jerry Cantrell – כל זה יצר משהו מיוחד, שמאז הפסקת הפעולה של הלהקה לא הגיח מחדש בשום להקת גראנג', פוסט גראנג' או מטאל. לאחר מותו הטרגי של Staley, מכור כבד לסמים וסובל מדכאון קליני – בשנת 2002 – וזאת לאחר כמעט שבע שנים של חוסר פעילות בלהקה כתוצאה מההתמכרות הבלתי ניתנת לעצירה של Staley לסמים, נראה היה כי כל סיכוי לאיחוד של הלהקה האדירה הזו אפס מהעולם. איחוד אמנם לא יהיה, אבל השילוב של הסולן המחליף בלהקה בעבר – William DuVall – בהחלט החדיר בלהקה דם חדש. ומהדקה הראשונה של אלבום החזרה המדובר של הלהקה, ככל הנראה אחד מהאלבומים החשובים ביותר בעולם המוזיקה בעשור האחרון, ברור כי הקסם לא נעלם, למרות שמשהו עדיין חסר.

DuVall הוא לא Staley, זה חייב להאמר מהתחלה, ולמרות ש-Cantrell תמיד נשמע דומה לו במידה לא קטנה, גם הוא לא. אבל השילוב בין הקולות יכול להטעות, ויש רגעים שקשה להבחין שאותו סולן אגדי כבר לא כאן. "All Secrets Known" הוא שיר איטי, מלא אווירה, מבוסס על ריף שפוגע קצת בפסיכדליה, וההרמוניה הקולית של שני הסולנים מעבירה אותו לממד ש-Alice In Chains נודעים בו – ממדים כמעט אפיים של שיר. מדובר בסוג של אפילוג לאלבום, שמפרט קצת ממה שהלהקה חושבת על קיומה המחודש והאלבום הטרי.הלהיט הגדול הוא השיר שמגיע לאחריו, "Check My Brain" – שיר שנמצא אצלי ב-Repeat כבר שבועיים. השיר פשוט, כבד, מבוסס על אחד הפזמונים הגדולים של הלהקה, ונשמע כמו Alice In Chains של Dirt, כולל מבחינת הסאונד. הדבר הראשון שחשבתי כששמעתי אותו זה "סינגל", ואכן, לאחר הוצאת סינגל בכורה פחות מוצלח בדמות "A Looking In View", השיר הפך לסינגל השני מהאלבום, זכה לוידיאו קליפ, הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקאים – וזאת כ-14 שנה לאחר הפעם האחרונה שסינגל של הלהקה הגיע לשם.

השיר "Last Of My Kind" מזכיר בדיוק למה Alice היא להקת מטאל, ולא רוק – שיר כבד, מרווח בדיסטורשנים חזקים שיושבים טוב על שירה אגרסיבית של DuVall, שמתפקד גם כגיטריסט שני בלהקה. הבחור אולי חסר את העומק והרגש של Staley, אבל הוא עדיין סולן חזק מאד שיושב יפה בלהקה. Alice גם לא מפחדת ממה שיכול להיות מוגדר כבלדה, או שיר רוק רגוע יותר, כמו שיר הנושא – שבו את האינטרו מנגן לא אחר מאשר Elton John. גם כאן, למרות שמדובר בשיר שהוא לא מטאל בעליל, זה עדיין שיר רוק גדול של להקה שלה יש יותר כשרון בקצה שערת הירך של Cantrell מאשר בדורות שלמים של להקות אמריקאיות עכשוויות.

יש גם מינוסים, הסינגל הראשון שהזכרתי הוא לא אחד השירים החזקים של הלהקה, ריף סטונרי מרשים אבל לא הרבה מעבר לזה, יש גם רגע שקט אחד או שניים, קצת יותר מידי. יש מי שלא יאהב את ההפקה הנוצצת, הרועמת ומלאת ה-Reverb של Nick Raskulinecz,שהפיק בין השאר את ה-Foo Fighters ו-Stone Sour, וכמובן – Staley לא כאן, ויש אנשים, כמו אישתי למשל, שהעובדה שיש אלבום חדש של Alice, שנשמע דומה למה שעשו בעבר, היא רק תזכורת לכך שחסר קולו של אחד הסולנים הגדולים ביותר שידעה המוזיקה מאז התחילו ליצור אותה. בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-DuVall הוא בעצם ה-Cantrell של Alice In Chains מודל 09', בשעה שבעבר Staley היה הקול העיקרי והשילוב עם Cantrell ככינור שני היה רק תוסף – היום Cantrell הופך לקול העיקרי ו-DuVall, כביכול הסולן החדש, הוא בעצם הסולן המלווה, וההרמוניה של שתי הקולות השתלטה לגמרי על עמדת השירה של הלהקה. זה לא רע, אבל זה בהחלט לא מה שהיה פעם. בקיצור, אלבום טוב מאד, של להקה ענקית, אבל מכאן ועד השוואה לאלבומי העבר הקלאסים של הלהקה – יש עוד מרחק לא קטן.

[ לסקירה נוספת על האלבום ]
|MS|2237|MS|