1. Parthenogenesis
  2. Interphase // Meiosis
  3. Extremophiles (B)
  4. The Secular Age
  5. Exothermic Chemical Combustion
  6. Extremophiles (A)
  7. Metaphobia
  8. Tsunami And Submergence
  9. Colors Of The Currents
  10. Stellar Tidal Disruption
  11. Apoptosis

אני מרגיש קצת מרומה כשאני כותב על Allegaeon. ראשית, הם בדיוק נמצאים במרכזה של כוס התה המטאפורית שלי – להקת מטאל טכנית אחושרמוטה עם קטע מלודי מהנפט. זה מרגיש לי שכל דבר רע שאני אוכל לגייס מתוך מהווי נפשי לומר כנגדם מגיע באמת ממקום של קנאה ולא ממקום של ביקורת. החמישייה האמריקאית הזו פשוט יודעת לכתוב אלבומים מעולים. אבל מעבר לכך – יש בי תמיד משהו קצת fanboy כשאני ניגש לכתוב על להקה שאני מרגיש ממנה שהיא אינטילגנטית ולא מפחדת להראות את זה. יש הבדל – עלי לציין – בין להקה שמתעקשת להראות שהיא אינטילגנטית, לבין להקה שפשוט קולעת כמו שצריך. זה כנראה עניין של טעם, של מינון ולא מעט של יוהרה. במקרה של Allegaeon – הם בדיוק מה שאני אוהב.

אלבומה הקודם של Allegaeon שיצא לפני שלוש שנים היה אחד מאותם האלבומים האהובים עלי של אותה השנה. לולא Vektor הם כנראה היו מקבלים את אלבום השנה שלי – כי הם מערבבים במטאל שלהם קונספטים שאני מאוד אוהב – מדע בדיוני ואתאיזם אפיקורסי גמור. אצלי בלב, Allegaeon מייצגים את המטאל האמיתי, הרבה מעבר לכל ה-Satanic Black Metal אשר מתעקש להציג תמונת מראה מוסרית ואומנותית למאות בשנים של אומנות נוצרית. Allegaeon פוטרים אותנו מסמלים אנטי-נוצרים כמו שהם נפטרים מהסמלים הנוצרים עצמם – הם בעד המדע ובאלבום הקודם הם חוללו שם מחול שלם של כיופים מטאליים רק כדי להוכיח לנו כמה זו נקודה שחשוב להם להבהיר. על זה אני אקשקש בהמשך – אבל המוסיקה שלהם עושה את התפקיד בצורה הטובה ביותר כדי להעביר את המסר הזה.

מבחינתי – Allegaeon הם הדבר הכי אנטי-בלאק מטאל שאפשר להיות. אם הבלאק מטאל מושרש באנטיתזה של הנצרות, במינימליזם מוסיקלי ובהשראת אווירה, הרי Allegaeon כופרים בכל השלושה. הם שמים קצוץ על אווירה לטובת קונספט שכלתני וקר. הם ההפך הגמור ממינימליזם כי כל ריף אצלהם צריך דוקטורט במוסיקה כדי לנגן אותו (לא באמת, אבל תזרמוא איתי רגע) – וכפי שציינתי בעבר, הם חרטו על דגלם להיות מבשרים של תורת המדע ולא שום שביב של קונספט תאולוגי, יהודו-נוצרי או ההיפוך הגמור שלו.

עם המטענים האלה, זכרונות מהאלבום הקודם אם תרצו, נכנסתי אל תוך Apoptosis ואיזה כיף היה לי עם האלבום הזה. נתחיל מזה שהפתיח האינסטרומנטאלי, Parthenogenesis, נתן לי בראש ממש. הלהקה ממש שמה לעצמה דגש להנחיל פה מכת מצרים של גיטרות, עם סולואים שמזכירים לי את Rust In Peace ועם עבודת תופים שמזכירה את Gene Hoglan בשיאו. בכלל, אני לא חובב גדול של פתיחים לאלבומים, אלא אם הם נעשים כמו שצריך. אני גם ניגש תמיד בזהירות ליצירות אינסטרומנטאליות כי אני נוטה להתעייף מהן – אבל Allegaeon הפציצו פה עם פתיח שממריץ את הדם ונותן המון מרחב לכל הנגנים בכנופיה להתבטא כמו שצריך.

השיר הפותח על אמת אבל, Interphase // Meiosis שם אותי מבסוט על ה-Death Metal שהלהקה מסרבת לוותר עליו. צריך לזכור שלהקות נוטות להתרכך קצת ככל שהן עולות מדרגה מבחינת הפרסום שלהם, ומעטות הן אלה שכבר מראש מגיעות עם נטייה מלודית שנשארות בשרניות ובועטות לכל אורך הדרך. Allegaeon לא מוותרים כאן, והשיר הזה מפרק את הצורה למאזין עם ריף מנפץ שמלווה במנוסת דאבל-בס מסחררת. Extremophiles B – החבר העוקב שלו כבר מגיש תצורה טיפה יותר מלודית ששמה את הלהקה מבחינה מוסיקלית כמה שהייתי מגדיר כ-Soilwork על ספידים ועם שירה שיותר דומה ל-Sven De Caluwe מ-Aborted מאשר לכל דבר אחר. הריפים המלודים ביחד עם הגראולים הנמוכים שלפעמים אפילו מגיעים כל כך נמוך שאני כמאזין הולך לאיבוד – זה פשוט שילוב שהם הוא נעשה טוב הוא פשוט עובד, ו- Allegaeonעושים את זה הכי טוב שאפשר.

השירים הבולטים באלבום הם Exothermic Chemical Combustion שיותר מתקרב ל-Thrash Metal מכסח וחולני מאשר ל-Death המלודי הטכני שלהם, ו- Extremophilesעל שני חלקיו (B ורק אחריו A) המלודיים ששואבים את המאזין אל תוך ערבוביה של ריפים טכניים ומלאכת גיטרות מהפנטת. החזק בחבורה הוא לדעתי Tsunami and Submergence ההמנוני עם ריף שנדבק שעות אחר כך, אם כי מקום שני אצלי הוא גם Stellar Tidal Disruption אשר מחזיק את קצה האלבום לפני בואו של שיר הנושא האפי החותם אותו.

למרות שעיקר עבודת התופים פה היא מדהימה, אני חייב לציין לטובה את הגיטריסטים המצוינים Greg Burgess, האיש האחרון שנשאר מההרכב המקורי של הלהקה, שנשמע לעתים כמו שילוב בין Jeff Loomis לבין Ola Frenning עם קצת יותר נשמה – וחברו לגרזנאות Michael Stancel שהוא בסך הכל ילדון שכבר נשמע כמו מפלצת שקורצת ל- Chris Broderickעם קורטוב של בלאגן טכני יותר. גם הבסיסט Brandon Michael לא פראייר פה, כפי שהוא מוכיח על ההתחלה עם סולואי בס פרטלס ועבודה סופר אינטנסיבית לאורך כל האלבום.

מבחינה קונספטואלית נדמה ש-Allegaeon עשו הפוך על הפוך גם כאן. כל כך הרבה להקות, במיוחד בז'אנר אותו הם חולקים, עשו אלבומי קונספט ענקיים על הקוסמוס, על מסעות בחלל ועל המשברים האקזיסטנציאליסטים המלווים עם השאלה אודות כמה גדול הוא היקום, שהם החליטו לעשות ההפך הגמור. מישהו בהרכב החליט שבמקום לחפש תשובות בין הכוכבים הם ילכו למיקרוקוסמוס הכי קטן שהם יכולים להנדס, וזה התא. ואז כאילו אף אחד לא אמר להם "תקשיבו אחים שלי, יש מצב שזה רעיון קצת לא בריא ואף אחד לא יקלוט את הקטע שלכם" – הם כתבו אלבום קונספט שלם על הכימיה הבסיסית והביולוגיה של כל יצור חי – המורכב מתאים על גבי תאים.

בצורה מסוימת, יש בזה משהו קצת קסום. הרי כל להקה שמתחברת לפולקלור אגדי כלשהו, בין אם אלה Amorphis, Orphaned Land או Amon Amarth – מביאה איזשהו סיפור בריאה, סיפור מיתולוגי של גבורה והתפכחות, של היבריס ושל עונש – של לקחים שטבועים לנו באתוס האנושי. אז Allegaeon החליטו ללכת עם זה עד הסוף – ולהתבסס על התורה והמסורת היחידים שהם מכבדים כמכלול – וזה המדע. וכאילו יש מאין הם הפכו תהליכים כימיים או קונספטים ביולוגים היישר מהספרות, והחלו לספר את סיפוריהם של המיקרואורגניזם, בין אם זה דובי מים או חיידקי חלל. רק על זה מגיע להם אלף נקודות, כי מיתוס בריאה או חזון אחרית הימים זה כל כך יותר מרתק וכל כך יותר מגרה את הדימיון, שצריך ביצים של פלדה כדי להפוך את אחד מהנושאים הכי משעממים בסיפור הבריאה האמיתי כפי שהם (ועבדכם הנאמן) תופסים אותו כדי להפוך את זה לאלבום הקונספט החדש שלהם כלהקה.