Alter Bridge – Blackbird

אני שונא את Creed, וזה משהו שחשוב שתדעו. אבל אני לא שונא אותה מהסיבות שאני, נניח, מתעב את Linkin Park – אותם אני לא סובל כי הם התחילו בתור להקת בנים שמנגנת עם דיסטורשן, ומעולם לא היה ניסיון להסתיר זאת. אלבום הבכורה של Linkin Park הריח ממסחרא, ובתור מוצר פופ טהור, אפשר היה לבחור לקבל אותם או לא. אני בחרתי שלא.

אבל Creed, לעומתם, התחילו דרכם כסיפור סינדרלה רו'קנרולי חביב – סקוט סטאפ, הסולן, עזב את בית אביו הדתי, ופנה לעולם המטאל. הוא הקים להקה עם כמה חבר'ה שמנגנים לא רע בכלל (בעיקר המתופף, סקוט פיליפס) והם שחררו אלבום בכורה שזכה להצלחה מפתיעה, וגרר מיד הקלטת אלבום שני, בתוך שנה.

האלבום הראשון של Creed היה מעולה, לא פחות. עם המון נגיעות בלוז רוק, המון לכלוך (כיאה לאלבום שהוקלט בתנאים כמעט מחתרתיים) והמון נשמה. באלבום השני שלהם כבר יכולנו לשמוע שהושקעו בלהקה לא מעט דולרים, והתוצאה בהתאם: לצד לחנים כבדים היו לא מעט המנוני אצטדיונים, שסבלו ממנת יתר של טקסטים נוצריים.

ואז הגיע האלבום השלישי, והחיבה שלי ללהקה פסקה בשנייה אחת – קראתי בעטיפת האלבום את המשפט הנוראי "Creed Wears…" משמע – כמו שהמון הרכבים מפורסמים נותנים חסות לכלי נגינה (שזה אקט לגיטימי לחלוטין בעיני), Creed החליטו לתת חסות לחברת בגדים.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתי. לא רק שהאלבום עצמו הצחין בצורה מעוררת חלחלה, לא רק שסקוט סטאפ, הסולן המעצבן של הלהקה, לא הפסיק לשיר על נצרות ואהבת האל (והשמין מניפוח עצמי בקוקאין), הוא גם לא שיפר את בעיית הזיוף הנוראית שלו, ואת האלבום השלכתי לפח. לפני כמה שנים שמעתי שפליטי Creed הקימו להקה חדשה. ראיתי קליפ שלהם ב-Mute ורק מאיך שהם הוצגו בקליפ, לא הסכמתי לשמוע את האלבום המלא (אתם יודעים, שיער מעוצב מתנוסס ברוח, עומדים על צוק וכיו"ב).

לפני כמה שבועות הסתובבתי להנאתי ב-Virgin Mega Store במנהטן, ועיני נחו על אלבום מטאל שעליו מדבקה – "הלהיט החדש של Alter Bridge". לא הכרתי את הלהקה, לכן הצצתי בעטיפה האחורית, רק בשביל להניח את הדיסק מיד על המדף בחזרה, כשעל פני ארשת גועל, ובבטני המיצים גועשים – הייתה זו הלהקה החדשה של אותם פליטי Creed.

כמה זמן לאחר מכן, קיבלתי לינק ל-MySpace של להקה ששמה נשמע לי מוכר במיוחד. נכנסתי לשם והתחלתי לשמוע, בלי לקרוא מידע, וחשבתי לעצמי, יאללה, בוא נכתוב עליה. רק כשקיבלתי את הדיסק (שהגיע למערכת) לידי התברר לי למה נכנסתי – נכון מאד, מדובר באותו אלבום שלא רציתי לרכוש אך לפני שבועיים. אבל, כדי לא לצאת אפס (ובניסיון לשחק אותה מבקר עם מצפון), החלטתי לתת צ'אנס לאלבום.

קודם כל, בדקתי שהם לא מפרסמים שום ליין ביגוד חדש. הם לא, מזל. השיר הראשון, "Ties That Bind", מפתיע במיוחד – כמעט ת'ראש מטאל אגרסיבי, עם סאונד מלוכלך וטוב. נכון, הפזמון המנוני קצת, אבל מלווה במעברי דאבל בס מפתיעים (פיליפס? דאבל בס?) וכל השיר נגוע במהלכי גיטרה מפתיעים ולא אופייניים למארק טרמונטי (שתמיד זכרתי אותו כגיטריסט לא רע בכלל).

קריאה מהירה בחוברת גילתה לי שהסולן הנוכחי, מיילס קנדי, מנגן גיטרה בעצמו, והתמלאתי בתקווה – אולי יש לנו פה להקת הופעות נטו, משהו חזק ומפתיע? השיר השני, "Come To Life" נפתח מעולה – ריף חזק, מלא גרוב מטאלי טהור, התיפוף בבתים מזכיר לי למה אני אוהב את פיליפס. שוב הפזמון חלש ומלודי מדי, יותר מדי מכוון לפלייליסט של MTV, אבל ניחא. בינתיים נשמע לא רע. סוף סוף טרמונטי מרביץ סולו עם קצת ריצות, משהו שחשדתי שהוא קיווה לעשות בימי Creed ואף פעם לא נתנו לו.

ההתדרדרות מתחילה בשיר השלישי ולא נעצרת כמעט עד סוף האלבום: השירים הופכים מלודיים מדי, הטמפו יורד לכדי מהירויות גלגל"צ, תפקידי השירה של קנדי הופכים דרמטיים יותר ויותר (למרות שהוא לא סולן רע בכלל). נכון, הריפים של טרמונטי מנסרים בצורה הטובה, אבל הם מלווים שירים חלשים. פשוט חלשים. הסינגל הראשון ששוחרר לרדיו (עוד ביולי) הוא "Rise Today". שיר פשוט מזעזע. שיר הנושא "Blackbird", למרות שמציע כיוון מעניין בקונספט (אורכו שמונה דקות), לא מצליח להתרומם מעבר לרמת הגרוע. וזה גם מציק לי שהוא נושא שם של שיר של הביטלס. חילול שם, מישהו אמר?

וכך, שיר אחרי שיר, Alter Bridge מציעים אלבום בינוני מינוס, שלא מצליח להיות יותר מעניין מהשירים החלשים יותר של להקת האם Creed. לא ניתן להתעלם מהצל הענק שלהקת האם מטילה על ההרכב הזה, שכן השירים דומים מדי – כאילו סקוט סטאפ, הסופגנייה המגוחכת שעמדה בראש ההרכב המקורי, לא היווה שום גורם משפיע בזהות המוזיקלית של Creed. אמנם השיר "White Knuckles" מנסה להיות מטאל, אבל אני כבר לא נופל בפח ש-Alter Bridge ניסו לטמון לי בתחילת האלבום. מיד אנחנו חוזרים לבלדה נוראית שחותמת את האלבום, ואני נשאר עם טעם מר באוזניים. Alter Bridge היא לא יותר מ-Creed, כעבור חמש שנים. ועל זה, יש משפט חביב באנגלית שאומר "Same Shit, Different Day."