Amon Amarth – The Great Heathen Army

"סולידי". המונח המדויק הוא "סולידי". עמכם הסליחה על כך שאני די קופץ לסוף אבל אם אתם כאן משמע אתם רוצים לדעת מה אני חושב על האלבום החדש של אמון אמארת'. אז הוא סולידי. הוא לא מהאלבומים הכי טובים של הלהקה (תרגישו חופשי להתחיל להתוכח מה הכי טוב והאם האלבום הכי טוב שלהם הוא משנות ה-90 או משנות ה-2000) אבל הוא בטח לא רע. הוא פשוט המשך של שני האלבומים הקודמים, שבמגמה איטית מתחילים להרגיש כאילו הלהקה הזאת יכולה לנצח להמשיך לעשות שירים שהם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא להתרומם מעבר לזה.

וחשוב לי. חשוב לי להסביר את האמירה הזאת. כי מצד אחד, לייצר שירים שאין בהם שום דבר שלא שמענו קודם כשאתה כבר באלבום ה-12 יכול להיות קצת מעייף עבור מי שטחן את 11 האלבומים הקודמים. מהצד השני, אם זה האלבום הראשון של אמון אמארת' שאי פעם תשמעו, וזורם לכם דת' מלודי על ויקינגים, אין שום ספק שזה האלבום בשבילכם, ואם נהניתם ממנו בהחלט תהנו מכל מה שבא לפניו.

מבלי לחכות למשהו מיוחד, האלבום נפתח עם Get in the ring. ריף קלאסי של הלהקה, בנייה איטית, וריאציות שונות על אותו ריף, בהתחלה רגיל, אחר כך עם הרמוניות, אחר כך בטרמולו, התופים משתנים ואני מרוצה. למה? כי זה ריף טוב ובתור מי שבא מדום מטאל, אני ממש בנוח עם לטחון את אותו הריף. יוהן הג מתחיל לשאוג ונשמע שהשנים לא מזיזות לגרון שלו בכלל! אחרי 2 דקות של אותו ריף בוריאציות שונות השיר מחליף לריף אחר, משהו בו קצת יותר שמח ומרומם, יותר C part שכזה בוייב שלו ואחריו סולו, כי בכל זאת, אמון אמארת' וזה. אין דבר כזה בלי סולו קצר ונחמד. אפשר להגיד שבהחלט מדובר בשיר ראוי לפתיחת אלבום.

שיר הנושא של האלבום נפתח בריף האדבאנג קצרצר עד כניסת השירה על ריף שבונה מתח וכצפוי מגיע אחריו ריף יותר קצבי אבל איפה השיר נופל? דווקא בפזמון. מעבר לכמה שהוא צפוי, אני לא מבין את המלודיה המוזרה של הגיטרה שם, היא נשמעת לא קשורה לסגנון ודווקא הפזמון של שיר הנושא נחווה בעיניי כדי חלש. לעומתו, הבא אחריו Hidrun מרגיש יותר אולדסקול, יותר ויקינגי והאמת שיש לו וייב שמח, אבל שמח של "בואו נשתה בירה מקרן של משהו שפעם טייל שם בחוץ!" ובכנות, הייתי צריך את המשהו הזה שירים לי את מצב הרוח.

"מהיר ועצבני" זאת ללא ספק הדרך לתאר את Oden owns you all, וגם כשהוא נרגע יותר הוא ממש כבד (ואלפי תודות לעבודת התופים המצוינת והאנרגטית) ומסוג השירים שממש דורשים פוגו. עוד ח"ח ניתן ללהקה על הסולו ההרמוני וקטע ההאדבאנג ב-C part. אחריו מגיע Find a way or make one ואני רוצה להתעכב עליו רגע ולהגיד משהו – יש סיבה לזה שהוא יצא כסינגל. הוא השיר היותר רגוע באלבום, הוא שיר מאוד צפוי שכמותו שמענו מהלהקה הזאת מיליון פעמים, הוא ממש קל לעיכול והצעקות בו מהסוג הצפוי של "בוא נעשה משהו שנשמע כמו כמה אנשים צועקים כדי שגם הקהל יעשה את זה בהופעה" זה טריק שהוא כבר כל כך לא מקורי, שלטעמי הוא שווה רק בשירים מפגיזים בטירוף, ואם לאמון אמארת' לא היו כבר מיליון כאלה וזה היה הראשון עוד הייתי מתרגש, אבל בפעם ה-100 זה כבר לא מלהיב וסוחף לצערי.

Dawn of Norsemen נפתח בריף כבד ועצבני (ושוב קרדיט לעבודת התופים, שלדעתי היא אולי אפילו הכי טובה ששמעתי מהלהקה הזאת אי פעם). לא שיש בו משהו מקורי יותר, אבל הכובד, העצבים, הגיטרות המלודיות וההרמוניות הופכות את השיר הזה ממשהו שכבר שמענו לא מעט ולא התרגשנו, למשהו שהוא יותר "טוב אכלתי מלא קרואסונים בחיים אבל פאק הקרואסון הזה בא לי טוב" שכזה. שיר פשוט מצוין שבהחלט יכל להתברג כשיר בולט בכל אלבום קודם של הלהקה ב-16 השנה האחרונות.

את Saxons and Vikings קשה לי כבר לבלוע. אני מודה שאני לא מתחבר לחיבור הזה של דת' מלודי עם סולני האבי מטאל של שנות ה-80 כפי שהלהקה עשתה גם בעבר. בשיר הנוכחי הלהקה מארחת את ביף (ביף!!!) ביפורד, סולן להקת Saxon, מה שגורם לי לחשוב שזה שיר שנכתב לצורך שיתוף הפעולה עם הסולן ולא שיר טוב שנכתב ואז הוחלט לארח בו סולן אורח… יותר שטיק מאשר קונספט שבאמת תורם לשיר.

Skagul rides with me הוא שיר נחמד שגם לא מצליח לרגש יותר מדי. אחריו מגיע The serpent’s trail שדווקא יותר נחמד ובהחלט עם וייב טוב של שיר סיום. יש בו משהו קצת יותר רגוע, שקט, סבלני ונבנה יפה לעומת השירים הקודמים אבל גם הוא, נשאר עבורי בגדר שיר טוב ולא הרבה מעבר.

לסיכום, מדובר באלבום שלצערי מרגיש כמו מגמה. מצד אחד הוא סולידי, יש בו שירים טובים שמייצגים היטב את כל מה שהלהקה עשתה עד כה ובסה"כ אי אפשר להגיד שיש שירים רעים. מצד שני, נשמע שחוסר המקוריות כבר נותן אותותיו בשלב זה של הקריירה של הלהקה, ואחרי כל כך הרבה אלבומים, כמאזין אני מרגיש שהלהקה קצת יותר מתקשה לרגש אותי.