Amorphis – Silent Waters

Amorphis היא להקה שאת העשייה שלה קשה להגדיר וזאת משום שהיא עברה שינויים ותהפוכות המקשים על רבים ממעריציה לאהוב את כל האלבומים ששחררה במידה שווה, אך זה גם סוד הקסם מאחוריה. היו כאלו שהספידו אותה לאחר צאת אלבומה השני Tales From The Thousand Lakes שנחשב בעיני רבים לאחת היצירות הגדולות במטאל ולאחת מאבני הדרך בז'אנר הפולק מטאל באשר הוא, היו כאלו שחיכו לאלבום Elegy ואז הרימו ידיים – אך היו גם אנשים שנתנו ללהקה הזדמנות כל פעם מחדש, גם בתקופות "המוזרות" יותר שלה.

לפני כשנתיים Amoprhis עברה את אחד השינויים המהותיים שלה, כאשר אדון Tomi Joutsen הצטרף אליה, לקח על עצמו את תפקידי השירה והוציא עם הלהקה את האלבום Eclipse בפברואר 2006. כמו בכל שינוי מהותי, בהתחלה התקשתי לעכל אותו, אבל עם הזמן נחה דעתי והגעתי למסקנה שזהו אחד האלבומים הטובים ביותר שהלהקה הוציאה מאז אותו סיור ב-"ארץ אלף האגמים". השירים היו טובים, האווירה הייתה שם ואפילו האגרסיביות מהימים המוקדמים יותר של הלהקה – בקיצור, משהו שיכול לאחד בין כל מעריצי הלהקה ממגוון התקופות השונות שעברו עליה.

Silent Waters מגיע כשנה וחצי לאחר אותו "ליקוי חמה" ומהשיר הראשון, נראה כי הרוחות הקלילות שנשבו בזמנו, פינו מקום לטורנדו אגרסיבי בדמות "Weaving The Incantation". שירתו של Tomi לא נותנת מקום לתהייה – גראוולים עוצמתיים, לא מוגזמים, אך מאד כואבים ואווירתיים. עם שם אלבום כמו "מים שקטים" – לא הייתי מצפה לפתיחה שכזו, אבל בדיוק כשחשבתי שהדת' מטאל מוביל את הטון של האלבום, מגיע ליווי נשי ופזמון בו Tomi מפגין את שירת הקלין הנוגעת שלו. קשה לי לחשוב על הרבה סולנים אחרים שמצליחים להחליף בין שני הקולות תוך כדי שמירה על העניין בהם, אבל Tomi עושה זאת יופי.

מערבולת של צלילים מלווה אותנו לאורכו של האלבום בעיקר מצד הקלידים שמשנים תפקידים ללא הרף. פעם אחת הם במוביל עם נגינת האמונד סטייל שנות ה-70', פעם אחרת הם מלווים בצלילי פסנתר ופעם הם פתאום רק ברקע. הריפים של צמד הגיטריסטים Tomi Koivusaari ו-Esa Holopainen לא משאירים ספק שמדובר בצליל של Amorphis, מניסורי דיסטורשן פרוגרסיבים לנגינה אקוסטית נעימה לאוזן, אך לצערי ברוב המקרים הם מאבדים מכוחם לטובת קולו של הסולן או הקלידים. שיר הנושא הוא דוגמא טובה לכך, רגוע, מאד מלנכולי, עם קטעי קלידים שנחרטים לך במוח ושירה מדהימה מצד Tomi.

כל מה שציינתי הוא טוב ויפה, אבל, ככל שהאזנתי יותר לאלבום, שמתי לב שמלבד שיר הנושא, אין פה משהו שגורם לי לחזור אליו בתדירות גבוהה, כמו שקרה לי עם רוב השירים ב-Eclipse. מצד אחד יש ב-Silent Waters שירים הרבה יותר עצבניים מבעבר, כמו גם שירים יותר רגועים – וזה תמיד טוב מבחינתי – אבל כמו שאמרתי, חסר הקאץ' הזה שיתפוס אותך כמאזין ליותר מכמה רגעים, אם לא מתחשבים בכמה קטעי סולו טובים או בצלילי הקלידים שמדי פעם מצליחים להיתקע לך בראש.

למרות הכל, אי אפשר שלא להתפעל מיכולות הנגנים באלבום, עד כדי כך שאפשר לתרץ את ההקשבה לו בגלל שירים כמו "I Of Crimson Blood" שמציג ריפים משגעים של רוק מתקדם, קטעי סולו מפולפלים ושירה מרגשת מצד הסולן בעל הראסטות הארוכות – ואם כבר מדברים על השיר הזה, אציין שמפה והלאה האלבום תופס תפנית הרבה יותר רגועה, פרוגרסיבית ומלודית ממה שקיבלנו בהתחלה. "Enigma" הוא אחד השירים הבולטים בחלק הזה של האלבום, מאד המנוני, עם אווירה ומקצב שהייתי יכול בכיף לסווג כמתאימים לסגנון הויקינג מטאל הפיני. מה שנקרא, לתת בשורשים.

בכלל, האלבום מבוסס על פואמה פינית עתיקה בשם "Kalevala" שנחשבת לאחת מיצירות הספרות החשובות ביותר בתרבות העם הזה ומסתבר שאפילו תורגמה לעברית לפני אי-אילו שנים. אמנם זה כל מה שאני יכול לספר לכם בנושא, אבל גם בלי להכיר את הסיפור, אפשר ליהנות מהאלבום הזה, בייחוד בימי החורף הבאים עלינו (תבואו כבר!) לטובה. מבחינתי, Eclipse הוא עדיין האלבום שמסמן את החזרה של Amorphis לימי המטאל הטובים שלה, אבל Silent Waters לא מוריד מכך: הוא מלנכולי, הוא מרתק, הוא מלא באווירה והאיכות שלו עדיין באותה רמה, אז מה אם הוא מעט… מצ'עמם… בכל זאת, "מים שקטים" הם לא אצ'קלונה!