Amrinan – Songs To Son

Amrinan הישראלית היא אולי הלהקה הכי מוזרה שיצא לי להכיר. הם קיימים כבר מ-2007, הם בכלל לא ילדים, הפיקו אלבום ברמה גבוהה שהעבודה עליו הסתיימה בשנה שעברה ויצא לאוויר העולם בתחילת השנה… ויש סיכוי מאוד סביר שלא שמעתם עליהם פאקינג כלום. מילא הופעות – גם ככה אין כל כך איפה להופיע, ועוד בצפון – אבל הלהקה שומרת על שקט אינטרנטי תעשייתי מפליא ולא אופייני בכלל ללהקה "צעירה" עם אלבום ראשון בחוץ. בעולם שבו כל זב חוטם נלחם על מקומו ומעמדו הפייסבוקי בחירוף נפש, בטח ובטח להקות, שיודעות שבתעשייה האכזרית זו הדרך הכמעט יחידה להתפרסם, וכל אחד צורח יותר חזק מהשני – Amrinan פשוט היתה שם במן נונשאלאנטיות שכזו – למרות העובדה שבניגוד ללהקות מתחילות הם אשכרה עשו הכל "נכון". בניגוד להרבה להקות שמעדיפות לעשות הכל לבד ולחסוך בהוצאות, הם דווקא לקחו את עצמם בידיים ולמרות שהם כבר בני ארבעים פלוס וכבר ראו דבר או שניים, בחרו לקחת מפיק – יובל קרמר (Reign of the Architect, Amaseffer, OMB) ולצרף לשורותיהם לפחות לצורך האלבום הנוכחי, את הזמר המבטיח ביותר בסביבה, וידי דולב (OMB, Reign of the Architect).

הכותב העיקרי הוא הגיטריסט ארז בן-מלך, שיחד עם המתופף אלי לוי בעצם נמצאים שם מראשיתה של הלהקה. והם עברו לא מעט תהפוכות – החל מזמר שנטש לטובת חיי דת בישיבה וכלה בקלידן שטס לחו"ל, כנראה זו גם הסיבה לכך שהם לא מופיעים כרגע. התוצאה בהחלט מרשימה ועשויה היטב, המוזיקה מעניינת והסאונד טוב, ולכן עדיין לא ברור למה Amrinan לא מתאבדים עליה בכל מדיה אפשרית ושומרים אותה לעצמם. יתרה מכך – נכון לכתיבת שורות אלה מסתבר שהעותק שאני קיבלתי הגיע אליי עוד לפני שכל הנפשות הפועלות שמעו את התוצאה הסופית… אבל אם נשים בצד לרגע את ההתנהלות שגורמת לי להרים גבה, Songs to Son הוא אלבום איפשהוא על גבול הפרוגרסיב שמציג מוזיקה מעולה ואיכותית. התכנים הם מכאן ומשם – נסיונות אישיים לצד רעיונות נעלים יותר, ואפילו העטיפה מציגה אוסף של רעיונות שלא בהכרח קשורים אחד לשני. אני אוהבת עמוד שדרה יציב – לאו דווקא קונספט, אבל שיהיה קשר מסויים – וכאן, מוזיקלית הוא בהחלט קיים גם אם רעיונית לא כל כך. לכן אני חושבת שההחלטה לעבד את החומרים באולפן במקום פשוט להקיא הכל החוצה על המגברים היתה החלטה חכמה ונכונה מאוד עבור Amrinan, שעושים עליי רושם של חבר'ה אימפולסיביים ויצירתיים, שאוהבים מוזיקה בדם, ובעזרת יד מאזנת ומכוונת, הצליחו להוציא מעצמם את הטוב ביותר.

בלי הקדמות מיותרות, האלבום נפתח ב "Better World", שיר מחאה ספוג בביקורת כנגד האו"ם. סגנון השירה מאוד הבי-מטאל מתובל בכמה גראולים, בחירה מאוד חכמה לשיר ראשון. אהבתי את ההמנעות מאינטרו ארוך ובומבסטי וההצמדות למשהו מוכר ונעים לאוזן. יש כאן המון עבודת גיטרות וריפים מגניבים, וה"שיחוק" המשמעותי לדעתי הוא שילוב של קטעים מנאום נוקב להגנת ישראל שנאם חיים הרצוג בפני האו"ם, וכאן הוא מאוד מתאים ומועבר בצורה פנטסטית. לקראת סוף השיר הכל פתאום משתנה לקטע אוריינטלי – הטריק הכי לעוס בספר שנשמע מאולץ, ולא תורם לשום דבר בהקשר הזה.

קלישאה שדווקא עובדת יופי היא הפתיחה של השיר "Favorite Sons", העמוסה במיתרים ושופרות, ווידי ששר בקול עדין את הפיוט "אתאנו לחלות פניך" מתפילת יום כיפור. הטריקים האלה אמנם מאוד מתבקשים מלהקה ישראלית (וכמובן, השיר מדבר על השואה) – אבל זה פשוט עובד מאוד מאוד טוב ולמרות שאני בדרך כלל סולדת מדברים אוריינטליים\מסורתיים כאלה, השיר הזה הוא האהוב עליי ביותר באלבום. הביצוע כל כך נוגה, זורם ונותן את המקום הנכון לשירה שזה תופס אותך מיד. זה אחד השירים הארוכים אבל אין בו רגע דל – הפיוט הופך לפריטה יפייפיה והרכות נשמרת גם כשהתופים מצטרפים, אפילו הגיטרה שרה את הסולו. בסופו של דבר הקצב עולה, המטאל משתלט ביחד עם כמה גראולים והשיר ניצל ממשבצת ה"בלדה", אבל מבחינתי הקליימקס הוא במקהלה ששרה "סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים" ביחד עם גיטרות חשמליות. זה רגע מרומם נפש ממש, והיה טוב אם השיר היה נגמר כאן, בפיוטיות הזו שמרחיבה את הלב. במקום זה, השיר חוזר לשירה מלודית עמוקה ונגמר במטאל כבד – זה לא רע אבל למען האמת די התבאסתי מזה, אחרי השיא שהיה מבחינת "עובד, אל תיגע".

אחרי שני השירים ה"בטוחים", Amrinan מתחילים קצת להתפרע סגנונית: "Here Comes the End of Time" משלב פולק מטאל, ריפים פרוגרסיביים וסגנון שירה שדווקא מזכיר לי את System of a Down משום מה. הקטע האינסטרומנטלי ממש עשה לי את זה, אחד הקטעים הטובים ביותר באלבום, גם קריצה ללהקות סטייל Dream Theater וגם "דהירות" סטייל Iron Maiden וחברותיה. כשוידי צורח "Nothing to hope for!" במן מנטרה, זה מעביר צמרמורת ופשוט עובד כל כך טוב! פחות אהבתי את "Who Am I (Part One)" – אולי זה הלחן שהציק לי, וכנראה שבעיקר האלרגיה הכללית שלי לשירים שמתחילים בשורה "I lie in bed", למרות שגם בו יש כמה וכמה רגעים טובים. לעומתו, "Who Am I (Part Two)" הוא דווקא אחד המוצלחים – שקט לכל אורכו, ווידי בולט בשירה נמוכה שגורמת לכל הקרביים שלי לרעוד. גם "Half Faded Man" שמבוסס על שיר של יהודה עמיחי, הוא באותו סגנון.

שתי הבלדות האלה מרשימות מאוד ומרגשות – וכשהוא פותח את הפה בפזמון וממלא את כל הספייס בקול מצלצל וגדול, פשוט שומעים שהוא מחובר לשיר האלה, שהוא באמת נהנה לשיר אותם, על אף היותו זמר סשן באלבום. ודווקא בשלב הזה, כשהוא במיטבו, פתאום מרגיש לי כאילו בתחום השירה היה ניתן לעשות יותר. מי שלא מכיר את וידי סביר להניח שלא ישים לב לכך, אבל אחרי ששמעתי אותו בכמה וכמה להקות וסגנונות ויודעת למה הוא מסוגל – זה מרגיש לי כאילו קצת קצצו לו את הכנפיים. שלא תבינו לא נכון, וידי זמר נהדר שנשמע מדהים בכל שיר ושיר, אבל אחרי הטירוף של OMB (להקת "הבית" שלו, מצויינת לכשעצמה), ב- Amrinan הוא נשמע מאוד סולידי לרוב, מאוד מה שהיית מצפה ממנו, כאילו אמרו לו בדיוק מה לעשות. היה אפשר להשתמש ביותר טירוף, במיוחד בשירים כמו שהלהקה מציגה לעולם.

ב- Songs to Son יש השפעה ברורה של הבי מטאל ישן לצד להקות פרוגרסיב "לפי הספר". לצד ההבי מטאל, ה"שיר היהודי", הטירוף, והבלדה – יש גם שירים שמתפקדים כ"להיטים בטוחים", כגון "The Prophecy", ששואב דווקא מפאוור מטאל ומתפוצץ עליך לקראת הסוף, וגם שירים מאוד מאוד מתפתחים ומתקדמים כמו השיר הסוגר "The Repentant Man", שנכתב על הזמר הקודם שלהם שחזר בתשובה ומכיל המון אלמנטים אוריינטליים, מוטיבים משתנים, שבירות קצב ואופי שירה צבעוני והפכפך.

יש מקומות בהם זה דווקא לא תמיד עובד לטובה, כמו קלישאות או שירים שהגיעו לקליימקס ודווקא בסופם היתה איזו התחכמות שפשוט "הורידה לי" לגמרי. אך לאור הדינמיקה הכוללת קל לסלוח על כך ובסופו של דבר, Songs to Son הוא אלבום טוב, מהנה אך מהורהר, מעניין מוזיקלית אך דבק בקו אחיד, ול- Amrinan בהחלט יש "ילד" להתגאות בו: יש כאן גיוון ויצוג לכמעט כל סגנון מלודי שקיים, ועדיין השירים נשמעים מאוד מחוברים אחד לשני. משמעות שם הלהקה בארמית הוא "מה שאנחנו אומרים", ואוהו – יש להם די הרבה מה להגיד, כך שאני מקווה שבקרוב נשמע עליהם יותר, אם זה בהופעות בארץ או בסקירות מחו"ל. מגיע להם!