Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

אם הייתם אומרים לי שאתם רוצים להיות מוזיקאים, הייתי מאחל לכם את יכולת ההתמדה ומאגרי היצירתיות וההשראה שיש ל-Mick Kenney שמפמפם אלבום חדש של Anaal Nathrakh כל שנתיים, כמו שעון. אפילו יותר טוב, כי הוא אף פעם לא מאחר, וכל האלבומים שלו טובים. אני יכול לחשוב על מעט מאד אמנים שיכולים להתפאר בהישג הזה אחרי קרוב לשני עשורים של עשייה. אז מה סוד הקסם של הג'ינג'י הבריטי המשוגע הזה? אני לא לגמרי יודע, אבל אני יכול להבטיח לכם שרמות הורסטיליות של Anaal Nathrakh הן כנראה הסוד של הפרויקט המוזיקלי הזה להתמדה.

לאלה מאיתנו שלא יודעים, Anaal Nathrakh הוא פרויקט אינדסטריאל-גריינד-בלאק מטאל, ו-Mick Kenney הוא הגיטריסט, הבאסיסט, המלחין, המאסטר והמאסטרו, והמשלם על מכונת התופים. אותו מלווה Dave Hunt על המיקרופון, שידוע גם כסולן להקת הדת' הבריטית האגדית Benediction. ביחד השניים מייצרים אלבומים כבדים, רועשים ואפוקליפטיים שיורקים ניהילזם מהשנייה הראשונה שהפעלתם את הנגן שלכם.

A New Kind of Horror הוא אלבומם החדש והעשירי במספר, וללא ספק היצירה הכי טובה של הצמד מאז In the Constellation of the Black Widow המופתי מ-2008. יש משהו משעשע בעובדה שהלהקה הגישה לנו את האלבום הכי מטורף ומגובש שלה במחצית הקריירה, וכעת אחרי שעבר משך זמן זהה, הם סוף-סוף מציעים לנו את השלב הבא באבולוציה של הלהקה. כמה מילים למעריצי The Codex Necro: זה ברור שהשלב הזה בקריירה של הלהקה מת (מהר מאד) ואין מה לצפות מהם לחזור לאותה תקופה. ברמה מסוימת, Anaal Nathrakh של היום הם הלהקה שנולדה באלבום השני שלהם.

"Obscene as Cancer" פותח את האלבום אחרי קטע אמביינט קצרצר, ולא מציג שום דבר חדש. לזכותו של השיר אפשר לומר שמדובר במרחץ הדמים הקלאסי של Anaal Nathrakh עם המון גריינדים, ריפים נושכים ו-Dave Hunt אחד שנשמע כמו כלב מוכה כלבת, שבפזמון עובר לזמר בשירה נקייה ואופראית. אבל העניינים מתחממים עם "The Reek of Fear": צלילי drone מאיימים פותחים את השיר ומשתלבים בדהרה של מכונת התופים. השירה של Hunt נשמעת אפילה מתמיד והמיקס כאן הוא הכי פחות נקי שהיה ללהקה מזה הרבה שנים, מה שרק מדגיש את האווירה המדכאת והאפילה של האלבום. לאחר מפגן הצווחות והחרחורים, Hunt עובר לשיר בטונים גבוהים במיוחד שיגרמו לעונג עבור כל מעריצי King Diamond. וכל הערבוביה הזאת מעולם לא עבדה טוב יותר אצל הלהקה, כולל הקטע האלקטרוני שמדמה צלילי breakdown לקראת סוף השיר.

ואז מגיע "Forward!", הסינגל הראשון מהאלבום שעיצבן לא מעט אנשים בגלל קטעי הדאבסטפ ש-Kenney שילב לאורך השיר הגרובי והחובט הזה. אני יודע, זה נשמע מוזר. על הנייר זה אפילו נשמע כמו רעיון רע, אבל זה עובד. האלקטרוניקה משתלבת נהדר עם הריפים הקרים וקטעי sample של אישה מזמרת ברקע מוסיפים נפח גותי ומצמרר לשיר. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע מהצמד הזה שהיה תקוע בלופ במשך כמה שנים. יש כאן חדשנות ותחושה מרעננת של פרק חדש בקריירה של ההרכב. השיר "New Bethlehem \ Mass Death Futures" מציג לראווה ריפים גרוביים, שבירות וקלידים אווירתיים שפוגשים את השירה האופראית של Hunt והטונים הגבוהים בו זמנית. מדובר באקסטזה מטורפת שמרימה את האלבום לרמות היצירתיות הכי גבוהות שהיו ל-Anaal Nathrakh עד כה.

גם אלה מאיתנו שמתגעגעים לשירים היותר כבדים ולאלמנטים של הגריינד יבואו על סיפוקם עם "The Apocalypse is About You!" שמרגיש גריינדי מתמיד, או שירים כבדים כמו "The Horrid Strife" ו-"Mother of Satan" שמהלכים על הקו שבין הדת' לבלאק מטאל.

השיר האחרון, "Are We Fit for Glory Yet?" ממשיך במסורת של שיר סיום מצמרר ומעט מלודי יותר בו ההרכב דבק כבר כמה שנים טובות. אבל הכל יחסי בחיים, וכך גם המלודיות של השיר הזה שגולש בפזמון להמנון צבאי מסמר שיער. מדובר בדרך מושלמת לסגור את האלבום הזה שמגולל שלל סיפורי מלחמה וייאוש עמוק. Kenney ו-Hunt דוהרים קדימה ומוכיחים שיש להם עוד הרבה מה להציע, גם כשהם על המסלול השוחק של אלבום כל שנתיים וסיבובי הופעות בין לבין, וגם אחרי שהם "עשו את שלהם" מבחינה מוזיקלית. אולי העובדה שאין להם מה להוכיח יותר משחקת כאן לטובתם, כי הצמד נמצא בשלב הנוח של לעשות מה שבא להם ולמצוא קהל למרות, ואולי בזכות זה. "A New Kind of Horror" הוא בהחלט מועמד ראוי לתואר אלבום המטאל של השנה.