Anaal Nathrakh – Desideratum

תרשו לי לצאת בהצהרה נועזת: לפעמים מטאל לא כבד מספיק. ועם כל הכבוד לאפלה ש-Venom הביאו לעולם ב-1982, הרבה דם זרם בנהר מאז. הבלאק מטאל הלך והתפתח, ופנה למחוזות שטניים מתמיד. אבל אפילו להקות הבלאק מטאל המטורפות ביותר לא תמיד מצליחות לשחזר את הכאוטיות והטירוף שקיים בנויז של Sunn O))) או בחולי שנוטף מהמוזיקה של Gnaw Their Tongues. בשבילי Anaal Nathrakh תמיד היו התשובה המטאלית לאותו טירוף כאוטי כבר מאלבום הבכורה שלהם. צריך להאזין להם כדי להבין למה.

הרעיון פשוט עד כדי כך שמפתיע שאף אחד לא חשב עליו קודם. Mick Kenney הוא ג'ינג'י בריטי עצבני שיום אחד החליט לחמש את עצמו בגיטרות, מכונת תופים, בשם הבמה Irrumator ובאחרון סולני Benediction, הלא הוא Dave Hunt שמתפאר בשם הבמה V.I.T.R.I.O.L. ביחד הצמד שיחרר לעולם את תערובת הבלאק מטאל, גריינדקור והאינדסטריאל שלהם. בסיס המוזיקה של Anaal Nathrakh הוא מטאלי ברובו, אבל העובדה שהצמד מרשה לעצמם לפזול לז'אנרים אלטרנטיביים אחרים היא מה שעוזרת למנף את המוזיקה שלהם. כעת הצמד חתום ב-Metal Blade Records ומבחינה טכנית נמצא בשיא הקריירה שלהם. אך האם Desideratum הוא אלבום ראוי לשם הרע (במובן הטוב) שהצמד יצר לעצמו?

פירוש המילה Desideratum הוא תשוקות, אם מתרגמים מלטינית. אין לי מושג מה התשוקות של Kenney אבל הניחוש שלי שמדובר בדברים לא סימפטיים במיוחד. אבל התשוקה שלי היתה לקבל משהו חדש מ-Anaal Nathrakh, דווקא בגלל שמאז ששיחררו את In The Constellation of the Black Widow ב-2009 הם התחילו לחזור על הנוסחא המושלמת שעלו עליה באותו אלבום שהפך במהרה לאלבום המטאל הקיצוני האהוב עלי בכל הזמנים.

האלבום נפתח עם "Acheronta Movebimus", קטע אינסטרומנטלי בעל מלודיית טרמולו שטנית שמפנה מקום ל-"Unleash", חגיגת בלאסטים וגריינדים מתוגברים בפזמון מלודי שישר מזכירים לי למה אני כל כך אוהב את המוזיקה של הצמד.

אין לי מושג עבור איזה קהל יעד נכתב "A Firm Foundation of Unyielding Despair" אבל אני בטוח ש-Marilyn Manson רוצה בחזרה את ריף הפתיחה מ-"The Beautiful People". למרות הכל, ואולי בזכות זה, מדובר באחד השירים הטובים ביותר באלבום. הגריינדים הרועמים והריפים השחורים כמו האפלה עדיין נמצאים כאן, רק שהפעם השפעות האינדסטריאל נמצאות בפרונט ואיכשהו מרגישות במקום יותר מתמיד. "The Joystream" הוא שיר מלודי מהרגיל עם פזמון קליט ושירה צלולה של Hunt שמפנק גם בגזרת ה-breakdowns והביטים האלקטרוניים. זאת אומרת שאם התגעגעתם לשירים בסגנון "Between Shit and Piss We are Born", יש מספיק מהם כאן. "Ita Mori" הוא סיום ראוי לאלבום: שיר בלאק בסיסי למדי אבל אגרסיבי שמתהדר בסמפלים מגניבים. הדבר היחיד שחסר באמת הוא Hunt. השירה שלו טובה מתמיד וכשהוא זועק את נשמתו לשטן, הוא גם בסדר. אבל לא טוב כמו פעם. הטירוף שלו נעלם והוא נשמע כמו סולן בלאק טיפוסי. עכשיו אפילו אפשר להבין חלק מהליריקה שלו. הצירוף של העובדה הזאת לצד העובדה שהאלבום הזה הוא אינדסטריאל מתמיד מראה ש-Anaal Nathrakh הלכו על משהו אחר הפעם.

למרות כל התלונות Desideratum הוא אלבום טוב. ההפקה טובה מתמיד, והמיקס הוא אחד הרועשים יותר ששמענו מהצמד. והחלק היפה הוא שעם כמה ש-Desideratum נשמע צלול יותר מאלבומיהם הקודמים, הסאונד באלבום עדיין מצליח להרגיש מחוספס ומלוכלך. מי שמחפש שחזור של The Codex Necro כנראה ימשיך להתאכזב לנצח, אבל האוזניים שלי בהחלט לא הופתעו ככה מאז In The Constellation of the Black Widow. נכון ש-Anaal Nathrakh לא בהכרח נשמעים כמו עצמם לאורך האלבום, אבל השינוי הזה היה נחוץ. אני רק מקווה שבאלבום הבא הם יצליחו לשכלל את הסאונד ה"חדש" שלהם.