Anaal Nathrakh – Eschaton

אם יש להקה שפשוט אי אפשר לצפות את המהלך הבא שלה, זוהי Anaal Nathrakh. ככל הנראה, מה שמדליק את צמד הבריטים הללו זה לנסות הכל מהכל (כל עוד זה קשור למטאל קיצוני, כמובן) ולראות מה יצא בסוף. בתור הרכב שתמיד קישר את עצמו עם זרם הבלאק מטאל, הם בהחלט בין הסוטים שבתחום. הקשר בין בלאק מטאל ל-Eschaton אמנם אינו מקרי, אך הוא גדוש באלמנטים וסאונד של גריינדקור וכן של דת' מטאל מודרני ועמם גם מלודיות, סולואים רבים ועבודת ווקאלס מגוונת המשלבת אף קולות קלין.

אם עד כאן הצלחתם שלא להתבלבל, המשיכו לקרוא. V.I.T.R.I.O.L, סולן הלהקה, ודאי מוכר לרובכם כסולנה של להקת הדת' מטאל האנגלית הותיקה Benediction או מפרוייקט הסלאדג' Mistress (וכן מרוב הלהקות מטאל הבריטיות באשר הן…). Irrumator, הבחור האחראי על עבודת שאר הכלים חבר גם הוא בפרוייקט האחרון, כמו גם בלהקת הבלאק מטאל Frost. שני אלה, חוברים באלבום למספר אישים ששמם הולך לפניהם בעולם המטאל, הראשון ביניהם הוא שיין אמבורי, הבאסיסט זה מכבר של Napalm Death, השני הינו דני הררה, הלא הוא המתופף של Napalm Death, ולבסוף (איך אפשר בלעדיו), Attila Csihar, שגם מפנק אותנו בהופעת אורח דיי בינונית, למען האמת.

כאמור, Anaal Nathrakh שוברים מעליהם את שלשלאות הבלאק מטאל שהחזיקו אותם לאורך The Codex Necro ו-Domine Non Es Dignus ומתנפלים אחוזי טירוף על כל אלמנט קיצוני שנקרה בדרכם. התוצר הוא ללא ספק אלים, ברוטאלי וחסר גבולות ברורים. בתור חובבת בלאק מטאל, אני כן רואה איך הסגנון דנן מוביל את הכיוון הכללי של המוזיקה, הגיטרות המלוכלכות, הסאונד החד והמשסע, הסקרימינג כמובן, ועם זאת אין כאן את האטמוספירה שהיא למעשה מה שהופך את הבלאק מטאל לבלאק מטאל. ואמנם, מה שבאמת הופך את Eschaton לאלבום כה אינטנסיבי ורצחני אלו התופים חדורי הטירוף, אווירת הגריינדקור-סטייל נפלאם דת', והמלודיות מהירות הקצב.

השיר הפותח את האלבום, "Bellum Omnium Contra Omens", מזכיר יותר את Anaal Nathrakh של The Codex Necro, כבד ומיזנטרופי, וכמובן V.I.T.R.I.O.L הצורח את מעיו החוצה, בלשון המעטה, כפי שמיטיב לעשות לאורך כל האלבום, ומגלה יכולות ווקאליות שמתגוונות בין סקרימינג גאוני ומבחיל גם יחד, וכן קולות קלין, כפי שנוכל לשמוע בשיר הבא, "Between Shit and Piss We Are Born" הסוטה יותר לכיוון הגריינד, עם תיפוף ברוטאלי, גיטרות מחריקות שיניים וסאונד יותר "לייב" ופחות מלוטש משאר האלבום.

כל זאת, יחד עם קולות הקלין המלווים את המקצבים המהירים, וכן סולו מהיר לקראת סופו של השיר, מהווים דגימה דיי מייצגת של הטירוף שהולך כאן. "Timewave Zero" ממשיך אף הוא את אופי הסאונד המחוספס מהשיר הקודם, וכן את השגעון מלווה קולות הקלין אותו גם כאן חותמים Anaal Nathrakh בסולו לא קונבנציונאלי בעליל. עוד בין השירים הטובים באלבום נוכל למצוא גם את "The Destroying Angel" האכזרי, שלוקח תפנית עם ריפים קליטים, יותר כבדים ובאסיים, קולות עמוקים ומחרחרים, יחד עמם משולבים קטעי גריינד מצווחים.

אולי הטוב ביותר באלבום לעניות דעתי, וגם הקליט ביותר, הוא דווקא השיר "When The Lion Devours Both Dragon And Child" שיותר פונה לכיוון הבלאק מטאל ופחות נשען על התיפוף שנוטה להשתלט על רוב האלבום. השיר כתוב היטב, מזכיר אולי את הכתיבה של Emperor מפעם לפעם, וכמוהם, נתון להרבה שינויים במהלכו ועבודת הגיטרות בו ראוייה להערכה משמעותית. האלבום נחתם עם "Regression To The Mean", שהוא הרבה יותר איטי מרוב האלבום, ויותר נוטה לכיוון האלקטרוני עם ווקאלס וגיטרות גדושי אפקטים. הוא מעט מזכיר לי את "Shifting Channels" של Thorns בנימתו המכאנית והקרה.

לסיכום, זוהי ככל הנראה ההוצאה הטובה ביותר מבית Anaal Nathrakh נכון לעכשיו. הלהקה עיצבה לעצמה אישיות לאורך השנים שהתפתחה משמעותית באלבום זה וזו באה לידי ביטוי במוזיקה אוונגרדית, מעניינת, ויחד עם זאת ברוטאלית ומעוררת חלחלה. ובקיצור, אם אתם מעוניינים באלימות חסרת פשרות בקופסת פלסטיק, רוצו לקנות את Eschaton, ולא תתאכזבו.