Anathema – The Optimist
- 32.63N 117.14W
- Leaving It Behind
- Endless Ways
- The Optimist
- San Francisco
- Springfield
- Ghosts
- Can't Let Go
- Close Your Eyes
- Wildfires
- Back to the Start
הבטחתי שאני אנסה לדבר כמה שיותר על מטאל. האינטרנט מלא בכל כך הרבה אנשים שאומרים דברים שאינם מטאל, שזה כמעט ומבאס. כלומר, מן הסתם אני לא מצפה לראות כתבה על Municipal Waste ב-Ynet או תחקיר מרתק על קריסתו של ה-Metalcore האמריקאי בערוץ 2 (או 12, או 13, תלוי מתי הכתבה הזו עולה) – אבל לפעמים הרשת החברתית פשוט מלאה במטאליסטים שמתרחקים מהמטאל. ואני יכול להבין אותם. אני לא מסכים איתם – אבל אני מבין אותם. כמה אפשר לצייר עם אותו הצבע את הקומיקסים האהובים עליך? מטאל הוא כביכול ספקטרום צבעים – דינאמי ככל שיהיה – הוא לא מסוגל להביע, לדעת מטאליסטים רבים, כל מה שהם מחפשים. הוא מחובר לשליליות בצורה מאד חזקה כך שקשה למצוא בו תקווה. אין הרבה שירים או יצירות מטאליות על שמחה – אמיתית, אוטנטית, כזו שאין עליה זרקור אדיר של סרקזם. זה לא שאין יצירות כאלה, אבל אין הרבה.
אני מבין למה אנשים מתרחקים מהמטאל. אני לא מסכים איתם – אבל אני מבין אותם. זה למה אמרתי בזמנו לאלון מיאסניקוב עורך המגזין שלנו, ששאל אם אני רוצה לסקר את Anathema כשיצא האלבום שלהם דאז, אמרתי משהו בסגנון של "אמממ, אולי נשאיר את זה מגזין מטאליסט, ונסקר מטאל?"
זה היה בערך שיצא אלבומם ה-8, אי שם ב-2008. מאז עברו הרבה מים בנהר הזה. אפילו Anathema, שהתחילו את דרכם כלהקת Doom/Death Metal ועברו את אחד השינויים הדרסטיים ביותר בסצינת המטאל העולמית – ולמעשה הפסיקו לנגן מטאל קבל עם ועדה, עשו עוד שינויים מאז. כולנו יודעים ש- A Fine Day To Exit מ-2001 היה בעצם נקודת המשווה בו כל דבר מטאלי בהם נעלם כלא היה. ב-Judgement ו-Alternative 4 עוד לפחות היו נקודות ההשקה האלו אל מה שפעם הייתה Anathema, וב-2001 זה נעלם. אבל אחרי Hindsight, אי שם ב-2010 כאשר יצא We're Here Because We're Here – היה עוד שינוי דרסטי באופייה של Anathema. הם נהיו שמחים.
גם כאשר הם היו להקת רוק נטולת כל דיסטורשן, היה ל-Anathema עצבות שמגיע מתהום הנשייה שלהקות מטאל שניגנו כבד ולאט ודיכאוני מהם פי כמה לא הגיעו אליהם. בכנות, A Natural Disaster הוא אחד מהאלבומים העצובים ביותר שאי פעם הכרתי – ועצוב זה רגש שלילי. אני, כמטאליסט טמבל, מסוגל לבלוע כל רגש שלילי דרך המוסיקה שלי, גם אם זה ממש לא מטאל. אלו הם הכלים שאני רגיל לעבוד איתם. התרגלתי לעצבות התהומית הזו בגלל שהיא נמצאת עדיין על קצה הספקטרום המוסיקלי שהמטאל מסוגל להציע. אבל ל-Anathema זה לא הספיק. הם עזבו את המטאל לא בגלל שהם רצו כל כך לנגן רוק עצוב. הם עזבו אותנו, כן-כן, אותנו – כדי להרחיב את היריעה המוסיקלית שלהם. ואז התחילה התקופה השמחה שלהם.
פה כבר איבדתי עניין. פשוט כבר לא ידעתי מה לעשות עם זה. זה היה, וובכן, פשוט שמח לי מדי. זה לא שלא היו להם רגעים עצובים – אבל אלבום אחר אלבום – Anathema התנתקו מהעצב העצוב של המוסיקה שלהם. לפעמים הם גדעו אותו לחלוטין – צוללים אל תוך אטמוספירה מלאה בסיפוק עצמה והגשמה עצמית וחרטא כזה שאיש שחור לב כמותי יכול בקלות לקבל בחילה בגובה העננים האלה.
אבל אז יצא The Optimist, ממש השנה. והופ, התנאים השתנו שוב. Anathema חזרו לשחק את המשחק העצוב שלהם, במשרה (כמעט) מלאה. נכון – לא בדיוק חשבתי שיהיה לנו פה Serenades. קיוויתי פשוט למשהו בטעם של A Natural Disaster. וקיבלתי פגיעה לא רחוקה משם.
ב-The Optimist, הלהקה בוחרת לחזור דווקא ל-A Fine Day To Exit, האלבום שהתחיל את השינוי המתודי שלהם להתרחקות מהמטאל אל תוך עולם הארט-רוק העצוב, עם הדמות אשר נמצאה בהעדרה מהעטיפה של אותו אלבום זכור לטובה. לאלה שזוכרים – אני חושב שהעטיפה ההיא הייתה אולי העטיפות האפקטיביות ביותר בעולם. הלהקה רצתה לשדר שהאלבום הזה הוא אובדני – אז פשוט השאירה צילום מתעתע של חוף ים ורכב, הכל מאד צבעוני וקסום ושטוף שמש, אבל כאשר המבט מתמקד הוא מבחין בבגדים שהושלכו כשובל של אדם אשר פנה אל הים וכנראה מעולם לא שב ממנו. בום. דיכאון. התאבדות. עצב מוחלט, וכל זה בעטיפה שטופת שמש ממותקת. זה תופס מצוין אצל המאזינים המחוכמים יותר גם מחוץ לגבולות המטאל ועדיין מרמז למטאליסטים אשר מחפשים להרחיב אופקים בפיתויים של "היי, חבר'ה, נכון, זה לא מטאל – אבל מוות יהיה פה, והרבה."
אז לחזור לנקודה האפלה הזו – סיפור אמביוולנטי מבחינת התוכן שלו אודות אדם, אותו גיבור "אופטימי" אשר צעד אל הים – ובודק איפה הוא היום ומה קרה לו. אמנם טקטיקה גועלית אשר אמורה הייתה להעלם ופשוט לפתוח סיפור חדש – אבל הם מעדיפים לעשות סיקוול למשהו, אז שמעתי על רעיונות יותר גרועים. היי, מקס הזועם האחרון היה סיקוול בן מיליון והוא אבד, אז למה לא Anathema?
האלבום נפתח באינטרו תמוה ששמו הוא נקודת הציון המדויקת בו צולמה העטיפה המדוברת משנת 2001. משם אנחנו ממשיכים עם Leaving it behind – אשר מתחיל בקטע דראם-אנד-בייס מסמר שיער וממשיך עם גיטרות חנוקות והשירה הבוכייה של Vincent Cavanagh והשיר ממשיך להתפתח לכדי יצירת רוק קצבית ומחשמלת לאחר הפזמון הראשון. בלי ספק, למרות הטקסט האופטימי מה שילווה אותנו לאורך כל האלבום, היצירה עצמה רוויה בחרטה, בצער וביגון שמטפס לתוך אור התוף ועושה שם שמות.
כמו נסיעה על כביש מהיר – וכמו עטיפת האלבום עצמו אשר מציגה את אורותיו הקדמיים של רכב באמצע הלילה, נראה שהאלבום עצמו הוא לא רק מכתב ל-Anathema של 2001, אלא גם פניית פרסה חדה לעבר העצבות אשר הגדירה אותם דאז, מה שנראה כבר כמעט כמו עידן ועידנים מאז, כאשר הם לא רק מתחרטים על גורלו של הסיפור אותו הם סיפרו ב-A Fine Day To Exit, אלא גם מתחרטים על כך שהם התרחקו מהסגנון, מהגישה ומההגדרה העצמית שלהם לאורך זמן רב – והם ממהרים על הכביש הזה באמצע הלילה כמו מישהו שדולק בכל כוחו על מנת לחזור לזרועות האקסית לו רק יוכל לשכנע אותה – ובמין הבזק של תובנה חצי שיכורה חצי מבריקה הוא מתמלא בתקווה הזו, האופטימיות הזו, שאולי הכול יסתדר.
בלי ספק השיר הטוב באלבום הוא Endless Way שמציג את דמות המראה הכואבת כמו חלום מרוחק שנשאר מאחור, כאשר קולה המלטף של Lee Douglas – כאשר החלום המתואר בשיר הקודם נשמע כאילו הדובר מקיץ ממנו – כאילו הוא הולך ומתרחק – ועבודת הגיטרה המהפנטת של האחים Cavanagh עושה פה מופת ובית ספר לכל להקות ה-Art-Rock שחושבות שיש משהו שגיטרה של הרכב רוק באשר הוא לא מסוגלת לבטא.
לצערי האלבום עצמו לא מגיע לסטנדרטים של שני השירים הפותחים המעולים שלו. The Optimist עצמו הוא בעיקר שיר מרגש רק בקצת לעומת קודמיו – ולמרות שהוא לא ירידה דרסטית ברמה, הוא מרגיש פחות מהפנט. דווקא היצירה האינסטרומנטאלית San Francisco מצליחה להחזיק בכל הכוח עם מוסיקה של גשם סגרירי, קלידים וגיטרה מלחשת בתור נעימה מעולה שמכניסה אותנו לתוך נעליו של הגיבור אשר ממשיך לחפש את עצמו במסע שיותר אכפת לנו מהאמוציות המלוות אותו יותר ממה באמת קורה לו.
Springflied הוא השיר העצוב ביותר של האלבום, כמעט אינסטרומנטאלי מלבד כמה משפטים שחוזרים ומהדהדים בראש אודות השיוך שלנו כולנו לאיפה שאנחנו נמצאים. לא סתם הלהקה בחרה בו בתור הסינגל הראשון של האלבום – כדי לקדם את פני התקופה העצובה במיוחד שלהם בחזרה אל העולם. הוא אמנם לא חזק כמו השירים הפותחים אבל הוא כן עשוי מהחומר ש-A Fine Day To Exit ו-A Natural Disaster עשויים ממנו – ועל כך הוא תוספת מעולה ומבורכת לכל אלבום של Anathema.
Ghosts הוא לא שיר טוב כמו קודמו, ולומר שהוא עומד במקום אחרי שיר שיש לו רק שני משפטים זה נקודה לרעתו. הוא בסדר, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל הוא לא מתקדם מבחינה רגשית מלבד הלאה. לעומתו Can't Let Go הוא בדיוק הנקודה המרגיזה שמסרבת לעזוב דווקא את התקופה השמחה, המסופקת ואם יורשה לי, אפילו מעט מדושנת של Anathema. מדובר בלי ספק בשיר השמח והמבסוט של האלבום – גם אם בתוכן הוא קצת הד של מה שהמוסיקה מנסה להתיימר ולומר בין דמעה אחת לאחרת. הצורך שלהם לשים שיר שייתן למאזין להתאוורר מהעצבות היא קצת פחדנית לדעתי – אבל שוב, מה אני מבין- אני מטאליסט טמבלול שרגיל לקשת צבעים מאד מוגבלת.
Close Your Eyes לוקח אותנו בחזרה אל ההיפנוזה המוסיקלית של העצב, אבל הוא מרגיש יותר כמו אינטרלוד קטן למה שאנחנו אמורים לקבל בהמשך בלאו הכי. Wildfires הוא השיר היחיד שמתקרב לרמתו של תחילת האלבום – עם מה שמרגיש גם מרוחק, כמעט כמו שיר רפאים שמגיע אלינו מתוך שינה. הוא הולך ומתגבר בצורה מינימליסטית עד שהוא נהיה הלהבה האמיתית שמחכה לנו בסופו האימתני.
כאשר אנחנו מגיעים ל-Back to the Start אנחנו דווקא מגיעים לחוף מבטחים מאכזב, ששם אותנו שוב מול Anathema ה-איך לא- אופטימית, שמחפשת להשאיר רושם חיובי במקום להעז ולהותיר את הבור הזה בנפש שפעם הם העזו להשאיר.
לא יודע, אולי זה ממרומי גילם – אחרי משבר גיל העמידה – אחרי כל ההתחבטות הזו וההבנה שהם ממשיכים לעשות מוסיקה, וזה האלבום הפאקין 11 שלהם, והם רוצים לספר סיפור ולעשות קלוז'ר למשהו שהם מרגישים שהם חייבים לסגור מבחינה רגשית – לפחות קיבלנו עוד אלבום טוב של Anathema. לא מצוין כמו היצירות של אז, אבל הכי קרוב אליהם מזה הרבה זמן.
היי, תראו מה קרה, סיקרתי עוד אלבום לא מטאלי בעליל והצלחתי לשפוט אותו לא בחומרה מדי. בסופו של דבר Anathema עושים רוק עצוב כמו שהם חונכו, בריטים טובים שיודעים מה טוב להם ויודעים שאף אחד לא מאמין לשמחת החיים של המוסיקה. לו הם היו מצמצמים את האופטימיות של The Optimist לכדי רק שני פנסי הרכב ואז מכבים אותם לאפלה האמיתית שמחכה להם בלב, מטאל או רוק, הם היו משאירים לפחות אותי, כמאזין מטאליסט טיפש וצר-אופקים, טיפה יותר מסופק.