Annihilator – All For You

Annihilator, הו Annihilator, איזה רומן ארוך מלא בעליות וירידות יש לי עם הלהקה הזאת. מאז שקלטתי בערוץ VH-1 ספיישל קצר של שלושה שירים שהיו דרך הגישה הנוחה לאלבום הקלאסי שלהם, Alice in hell, שהיה בהחלט אנדוקטת ספיד מטאל קרובה ללהיות מושלמת, עד שעברנו 10 אלבומים. כן, עשרה אלבומים, מי היה מאמין שנזכה לראות את היום? אני בטוח שג'ף וואטרס, אלכימאי צלילים שהצליח בעבר להפיק יצירות שקרובות לרמה שלא תאמן מבחינת לחן וביצוע, מאס בנוסחה הקלאסית של הספיד והת'ראש מטאל. Annihilator היא להקה שאוהבת להתנסות. ובכן, לא בדיוק כל הלהקה, אלא היחיד שנותר ממנה, ג'ף בכבודו ובעצמו.

מר וואטרס היה נוהג להתעלל קצת במעריצי הלהקה הישנים, בכך שהחליף את ההרכב כמעט לחלוטין אחרי שלושה אלבומים (מוותר על איש המפתח בעל גרון המופת רנדי רמפאג') ואז הוציא אלבום בו הוא מתפקד כגיטריסט מוביל וגם כזמר אשר נקרא King of the kill שם המוזיקה קיבלה קצב אחר, קצת יותר מיינסטרים, קצת פחות פראי. אך הנוסחה הזאת שונתה שוב באלבום Remains, אלבום שלמעשה יכול להחשב כאלבום אינסדטריאל לכל דבר, ואין בו הרבה צדק לענוד את השם Annihilator יותר מפשוט את השם Jeff waters solo release, בכך שהבחור פשוט מבצע באלבום את כל התפקידים, ונותן למכונת תופים לבצע את התיפוף.

ניחא, מאז שינתה הלהקה פנים רבות הרבה יותר, עם קאמבק של רנדי רמפאג' באלבום העוקב, עזיבתו והחלפתו בג'ו קומיאו (שהיה גם ב-Liege lord וב-Overkill) כסולן, בעל קול בשרי ומחוספס הרבה יותר, ופנייה חדה לכיוון המטאל העכשווי, מושפע מאלמנטים של להקות כמו Prong ו-Faith no more, בעיקר מבחינה מוזיקלית. המוזיקה הייתה הרבה יותר איטית והרבה פחות כבדה מהתוצרים המוקדמים של הלהקה, שבקושי היה אפשר לזהות את הנגינה המזוהה כל כך עם הסטייל של ג'ף, שהחליט לעשות את הדבר הנכון בסופו של דבר ולחזור לאלבום ספיד-מטאל פרופר אשר נקרא Waking the fury שיצא בשנת 2002. האלבום הזה החזיר את הלהקה על הרגליים, והדרך למעלה נראתה סלולה, אך בעיות פנימיות הופיעו בלהקה (אחרי סיבוב הופעות מצליח במיוחד בו הוציאה הלהקה אלבום הופעה כפול) ושוב השתנה ההרכב כליל.

שנה מאוחר יותר, אחרי שקט יחסי, חוזרים Annihilator בהנהגתו של וואטרס ובהרכב משופר כמעה למתקפה נוספת ועשירית, והאלבום הזה נשמע שונה מכל דבר אחר שהם הוציאו. שוב. האם חוסר העקביות של הלהקה הוא פגם פסיכולוגי עמוק בתחושותיו של ווטארס לא להיות דחוי על ידי שום סוג של קהל רוק כבד באשר הוא? לפעמים נדמה שהוא רוצה להשאר עדכני במוזיקה העכשווית שזורמת ב-MTV 2 אך גם לרצות את זקני האולדסקול האוהבים את Alice in hell, אז הוא ניסה ליצור הפעם אלבום שהוא גם אולדסקול ספיד מטאל בחלקיו, וגם אלטרנטיב-מטאל בחלקו האחר. הבעיה היא שאם זה לא בשר ולא חלב, אז זה יוצא קצת פרווה. וזו בעייה שטבועה בAnnihilator מראשית ימי התהפוכות שלה, מאז שרנדי רמפאג' עזב אותה לאנחות.

בלי זהות של סולן, ועם גיטריסט מוביל מבולבל, מנסים Annihilator כיום לשמור על יציבות בחברת תקליטים חדשה (AFM) אשר בהחלט נותנת להם את מלוא המרץ ומלא הכוח הראוי ללהקה בגודל שלהם, ואף הם זוכים בספוט המבוקש להיות להקת החימום של ג'ודאס פריסט (שוב) והפעם בסיבוב ההופעות עם הקאמבק הגדול של האלפורד. אז מה קרה? מה הבעיה? ומה התסביך הזה של וואטרס להוציא אלבום טוב, אלבום לא, אלבום טוב, אלבום לא??? אחרי אלבום ממש איכותי מבחינת לחן, באמת לפי מסורת הספיד מטאל עם נגינת גיטרה מהירה כמו מכת ברק, כל הקצב הכוחני של Annihilator הואט שבעתיים, והמוזיקה נהייתה הרבה יותר, וובכן, אלטרנטיבית. יש אמנם צדדים טובים ויפים לאלבום, אבל הם רחוקים מלהיות ימי התפארת של Annihilator, אפילו ימי השחזור שלה רק מלפני שנה-שנתיים.

האלבום נפתח עם שיר הנושא, All for you, שיר קליט וקצבי – אבל איטי ומתמשך. הסולן החדש, מטורף עם תעודות העונה לשם דייב פאדן, מוכיח שהוא יכול לשיר מה שבא לו מבחינת ביצוע, למרות שהוא ילד בן 22 שנראה כאילו נפלט מבקסטריט בויז על היותו יותר מדי חתיך, מתחיל את זמרתו בחזרה על שם השיר בנעימה מלודית (סתירה מוחלטת לקצב הכמו-פנתראי שמר וואטרס מנסה לבנות פה) ואז מאפס את עצמו על צעקות סטייל Meshuggah ואף מרהיב למשוך אותן מלוא ראותיו הרבה מעבר ל-15 שניות. אז יש לנו סולן מקצועי שיכול לדלג בין צעקות הארדקור לבין שירה מלודית של הבי מטאל היכולה בקלות להתאים לגלאם-רוק אם רק ירצה. מאוחר יותר הבחור יוכיח שהוא גם יכול לזמרר כזמר פאוור-מטאל, להבליח גראול ברוטאלי ואף מדי פעם סקרימינג בסגנון At the gates, ובכל שיר להחליף את אופי השירה שלו כאילו היה זמר אחר לחלוטין. זה מרהיב לשמיעה אבל לא סוחף כאלבום דיו, מה שגם רמת הלחן של Annihilator, אשר הייתה תקופה ארוכה (התקופה בלי רנדי רמפאג') הרומח החזק ביותר בחיל הפרשים – נשמעת כאילו הולחנה כלאחר יד, ואולי תוך כדי ישיבה בשירותים.

שירים שבולטים לטובה לפי מסורת הספיד מטאל הם Weapon X המסחרר שמזכיר לי אישית את סלייר ואת מטאליקה בתקופות המוצלחות שלהן, אכן פרופר ספיד-מטאל, וכמו כן גם Bleed יכול היה בקלות להתברג בחשאי בתור הרצועה המוצלחת יותר באלבום השחור של מטאליקה. Both of me הוא שיר ארוך אך רחוק מלייגע, למעשה אני מתייחס אליו כשיר הטוב ביותר באלבום, בכך שהוא מכיל מצבור רחב של ריפים ת'ראשים ומהירים במסורת של Annihilator ועדיין שומר על קו חדש ורענן פחות או יותר. למעשה הוא השיר אשר הכי מזכיר את תקופת Never, never land, מה שגם הוא עוסק באותו נושא של פיצול אישיות (ומי שחשב שמדובר בזוג חברים טובים שבורחים מכלא או מוסד כלשהו, שיתעורר, למרות הרמיזות – מדובר בבן אדם שמדבר אל עצמו. כן, הוא באמת מדבר אל עצמו בשיר. שימו לב).

Demon dance גם הוא פצצת ת'ראש מהירה, אבל השירה התמוהה שם שמה אותו בסימן שאלה חזק מבחינת איכותו. דייב פאדון נשמע שם כמישהו שעושה הכל כדי להשמע פסיכי, מה שמעניק לו ארומת מייק פאטון מדי פעם אבל המוזיקה כל כך רחוקה ממה שפאטון רגיל לעשות – שהשילוב הזה נשמע פשוט מוזר, להוציא את הברידג' לפני הסולו – שם אנחנו מגלים את לחני ההרמוניה החזקה בין צעקות פרועות לבין שירה מלודית. Rage Absolute הוא שיר ת'ראש טיפיקלי, בו שוב מבריק דייב על גרונו ווואטרס על הגרזן בעל המיתרים שלו, אך הוא רחוק מלהתבלט בו לטובה.

ישנם גם די והותר שירים חלשים למדי באלבום. Dr. Psycho הוא שיר ארוך עם פתיח מלודרמטי על נושא מטופש, בו רופא מנתח מתנהג כמו משוגע ומחליט לנסר את הפציינטים שלו. גם כן פרסומת לקופת חולים. השיר עצמו לדעתי פשוט אינו מעניין דיו ומכיוון שהמאזין המנוסה מצפה לסולו מבריק פרי ידיו של וואטרס ולא מקבל אותו – הוא נחשב לדעתי לקצת בזבוז מקום. Holding on הוא בלדת רוק אלטרנטיבית בעלת לחן שנשמע מאוס עוד לפני ששומעים את השיר בפעם הראשונה. הוא נשמע קיטשי וחסר חן, להבדיל מהבלדה הראשונה באלבום – The one, שלמרות שהיא נשמעת גם כן כמו פליטת פה של דייב גרול מ-Foo fighters, היא אתנחתא נחמדה בין שירים יותר טובים וגם מאזנת את הטירוף הפסיכוטי על סף אובדן הבריאות של זוג המשתוללים פאדון ווואטרס.

בסופו של דבר האלבום הוא מאד נסיוני, גם בגלל חלקי השירה הלא קונבנציונאלים (לסגנון ובכלל), וגם בגלל שנדמה שבניית השירים פחות מעובדת ממרבית הקריירה של Annihilator. הייתי אומר שהאלבום הזה מיועד לכל קהל חוץ מלמעריצי הלהקה, אז המשפט "למעריצים בלבד" לא תקף. כך, או כך, אם אתם רוצים להקת מטאל מסרותית שמתפרעת קצת ועושה קצת שטויות, לכו על זה.