Annihilator – Ballistic/Sadistic

אני אוהב את הסולן והגיטריסט ג'ף ווטרס, אפילו שהוא כנראה די משוגע.
כשהלהקה שלו הופיעה בארץ לא מזמן לראשונה הצוות של ההפקה סיפר לי בשקט שהוא שיגע להם את הצורה, שמעולם לא עשו Soundcheck כל כך ארוך ומפרך, פרפקציוניסט כזה עוד לא היה להם. אבל מעבר לזה? הוא אחד האנשים החמודים.
כשבאמצע ההופעה במהלך סולו התופים הוא פתאום ירד אל הקהל ונעמד וצפה בסולו לצד המעריצים שפתאום קלטו אותו לידם – זה היה מפתיע, אבל גם לא. כי זה ווטרס.

אבל בואו, אם נהיה ממש ישרים עם עצמו, Annihilator הוציאה 4 אלבומים שהם אלבומי ענק.
אם ממש נתאמץ הייתי מוסיף את Remains החצי אלטרנטיבי כאלבום טוב בעצמו אבל ממש לא Annihilator של ה 4 הראשונים.
וזה לא שאני לא אוהב אותם, הם להקה ענקית, ג'ף ווטרס – המוח מאחריהם, הוא גאון מטורף, אבל הם פשוט הוציאו 17 אלבומים והיחס של 4 מ 17 הוא לא ממש הצלחה אדירה.

אין להם אלבומים לגמרי לא טובים, אבל גאוניות ממש הייתה ב 4 הראשונים, החל מ Alice in Hell עם השיר הנצחי, דרך Never, Neverland, כנראה האלבום הכי טוב שלהם ובכלל אחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר של שנות ה 80', אל Set the World On Fire המלודי המשובח, ו King Of The Kill ששילב את הכבדות עם מלודיה.
יש בהם כיף במטאל, הוא מנוגן לעילא, כתוב טוב, מלודי, אין ממש להקה דומה להם, ואני יכול בשקט להגיד שהם – למרות 13 אלבומים פחות ממעולים, אחת הלהקות האהובות עלי ביותר.

אבל משהו טוב קרה שם בשנים האחרונות. ווטרס חזר להיות הזמר ולא רק הגיטריסט, הוא גייס חבורה של נגנים צעירים ולא מוכרים שהזרימו דם חדש ואגרסיבי ללהקה, ושני האלבומים האחרונים היו בכיוון ממש טוב, כבד, מהיר, מלודי – והעיקר – היו שם שירים טובים.

האלבום החדש יוצא שלוש שנים אחרי For the Demented, שהיה אלבום טוב, ולפי הסינגלים ששוחררו לפני היה ברור שמדובר בעוד מאותו דבר – Thrash מהיר, מלודי, טקסטים Tongue-in-Cheek – עם דיבוק לא ברור עם חוסר שפיות, מוטיב קבוע בטקסטים שלהם, והשירה של Waters שנראה שלא מזדקן ונשמע בדיוק כמו שנשמע ב King Of The Kill כסולן.

האלבום החדש נפתח בבום, כפי שווטרס אוהב – עם Armed to the Teeth המהיר עד רצחני, והוא ממשיך בעיקר בקצב הזה לאורך רוב האלבום המדובר, כש Psycho Ward מוריד הקצב ונותן המנון להקה אופייני. עזבו שהריף הפותח מזכיר לאללה לפחות 2 שירי עבר שלהם, זה עדיין אחלה שיר.
I Am Warfare
שוב נותן במהירות, ונותן כמה ריפים בסגנון Braindance המיתולוגי מ Set the World, ו Out With The Garbage הוא משירי ה Thrash החזקים שלהם בעשור האחרון, אבל זה היה /דווקא Dressed Up For Evil שהעלה לי חיוך על הפנים, הריפים וההגשה שתמיד עושים לי שמח בלב בהאזנה ל Annihilator.

אפשר לסכם ולהגיד שבעקרון אין פה שום דבר שהם לא עשו ב 30 השנה האחרונות שוב ושוב, אבל בחייאת, מי רוצה שיעשו משהו אחר? רק שיעשו טוב את מה שהם יודעים לעשות כל כך הרבה שנים, ומהבחינה הזאת Ballistic, Sadistic הוא שלמות – כל מה שהלהקה יודעת לעשות טוב באלבום אחד מרוכז והדוק. וואלה, מספיק לי לגמרי.