Anthrax – The Greater Of Two Evils

אנתרקס, הזאת שתמיד נשארה מאחור. אנתרקס, הקטנה מלהקות הת'ראש שפרצו את מחסום אלבומי הזהב בארה"ב. אנתרקס, שאף פעם לא לקחו אותה ברצינות. אנתרקס, ששני הלהיטים הכי מצליחים שלה הם שיר מקושקש בו נגני ההרכב מתחלפים ודואט מאולץ עם פאבליק אנמי, אנתרקס האלה – חוזרים. כמה יהודי מצד סקוט איאן לעשות קמבאק. שוב.

אנתרקס חוזרים, בפעם המי זוכר איזו, עם עוד אוסף מקומבן, הוצאתם השנייה בניוקליר בלאסט, או השלישית אם מחשיבים את ההופעה החיה – Weapons of Mass Destruction. אל נא תפסלו את אנתרקס רק בגלל שאתם זוכרים את הצחוקים שהיו בעבר, אנתרקס רציניים מתמיד! כיום אנתרקס, כמו שיסכימו רבים – זה בסה"כ סקוט איאן וחברים. אבל סקוט איאן הוא אנתרקס, כמו שאם תרצו או לא, דייב מסטיין הוא מגה-דת' וסטיב האריס הוא איירון מיידן וכל השאר זניחים.

אז לכל אלה שחיים בשקר ואומרים שאנתרקס בלי בלדונה זה לא אנתרקס (ואני הייתי אחד מהם, עד ששמעתי את "באנו בשביל כולם" מ-2003 רק לאחרונה) הודו בטעותכם, כי אנתרקס פה, אם נרצה ואם לא. אני אישית רוצה. אז סקוט איאן החליט שכדי לרכוש בחזרה את ההארדקור-מעריצים לשעבר, צריך להתחנף – ומשום מה קפץ לו איזה רעיון משוגע ומהפכני לעשות ביצועים מחודשים לשירים ישנים שלהם בהפקה איכותית יותר, מהר-מהר לפני ש-Testament תעשנה את זה… אופס מאוחר מדי. אבל עדיין זכות ראשונים לאנתרקס, שפה נמצאים מ-1981.

באלבומם החדש, שהוא ביצועים מחדשים למיטב השירים שנבחרו על ידי יושבי פורום אנתרקס הרשמי שבחרו היטב (כנראה לאחר סט מאכזב בהופעה החיה) אילו שירים הם היו רוצים לשמוע מאנתרקס ברוח רעננה יותר ובהפקה די מגניבה – נבחרו 14 שירים מתקופותיהם של שני הזמרים הקודמים של אנתרקס, ג'ואי בלדונה וניל טורבין. אז קיבלנו 14 שירים חבר'ה, שזה ממש כיף לכל מי שחי על דיסקמן ומתייאש שאלבומי אולדסקול נשמעים חיוורים ליד תוצרים חדשים כמו שמטאליקה של שנות ה-90 נשמעים חיוורים לעומת יצירות המופת המוקדמות.

אז איך פותחים את השוק? עם Death Rider הענתיקה, משופצר במגע גרובי (?) לקטעי הבית ושירה מלאת נפח של מר ג'ון בוש (אח של…בטח) מהתהילה המקרטעת של להקת ההבי מטאל Armored Saint. צ'רלי בנטה (להבא – צ'רלי בלטה) מרביץ אותה עם תיפוף לפי הספר ואף יותר, מקפיד על כל המלאכה ומשחזר את התפקיד הישן נושן מ-Fistful of Metal ולדעתי אף מתעלה על המקור. אנתרקס עושים קאבר לאנתרקס, למעשה.

ההמשך האבסולוטי של השיר הזה, שבלעדיו משהו פשוט ירגיש גדום, הוא Metal Thrashing Mad, שיר ההסעה האולטימטיבי לאלה הנוסעים לבית ספרם בתחבורה ציבורית מאורגנת כמו ש.ב.י. הסעות. דמיינו את הסיטואציה לבדכם, בעצם – הגרסה הכי אכזרית שתוכל לשים בקולות וצלילים לאוטו, הנהג הקשוח של בית הספר של ספירנגפילד ב"משפחת סימפסון". כמובן – זו רק ספקולציה שלי. ניל טורבין רגיל לשיר על אופנועים אני משער.

הכאסח נמשך, והפעם עוזבים את האפיטף של טורבין במנוחה ונוסקים לתקופת בלדונה מלוא הגחון. "לכודים בפוגו", בתרגום חופשי, הישר מתוך אלבום הלהיטים של 1987, Among the living מגיע Caught in a mosh. האמת, פה חסרונו של בוש בולט. אין לו מחצית מהגבהים אליהם הגיעו השניים, אבל בעוד טורבין היה חד כתער, מה שמתאים לקול המקבת המוחץ של בוש, בלדונה היה שר אווירירי יותר, והיה פחות קשוח מטורבין הפסיכופט. משירים על רוצחים, אופנוענים ולוחמים החומר של בלדונה בעל…מסר עמוק יותר (?) כמו שותפים לדירה שהופכים את החיים זה של האחר לגהנום. ככה שלמרות השם המתבקש, הליריקה לא עוסקת במסיבות מטאל פרועות דווקא, ובוש לא מצליח להעביר את כל הכריזמה של בלדונה בשיר הזה. מעבר לזה – אני מתגעגע לדן שפיץ. הסולואים שלו היו סולואים. רוב קגיאנו פשוט לא מעביר את השפיציות של שפיץ בעבודת הגיטרה. הוא גם לא פוזל די והותר.

ככה גם מרבית השירים של אנתרקס מתקופת בלדונה מוחמצים מהשיא שלהם, אבל עוברים בצורה שונה. A.I.R לא מגשים את הסיוט, N.F.L לא מגשים את הבדיחה האנושית ו- Belly of the beast מאז ומעולם היה שיר משעמם – אבל מעבר לזה, כל הכבוד על הניצחון המוחץ על תקופת בלדונה.

Among the living השתנה לשיר מזדחל ומסתנן שפורץ מהקרקע בהתפתחות מתבקשת. קריאותיו של סקוט איאן וחברים בסוף השיר פשוט מקפיצות את הרצון להרים אגרופים וללכת במעגלים קטנים בעוד צועקים איתם Among שוב ושוב ושוב. Indians הדי מרגש סוחף את המאזין, עד לנקודת הבלאגן כשאיאן מכריז על מצב כוננות אדום וריקוד המלחמה מתחיל. I am the law – לנצח השיר האהוב עלי של אנתרקס – פשוט מפגיז כמו גרסה מוזיקלית של סילבסטר סטאלון, וביחד עם אנתרקס הם היחידים שהצליחו לתת חיים חדשים לדמות Judge Dredd, השופט.

Keep it in the family הוא סתירה מצלצלת ללחי הגזענית של ארצות הברית, וכל יהודי אמריקאי (או יהודי באופן כללי) יכול לצעוק I yell יחד עם החבר'ה כשהם קוראים לכם לנשק. Be All, End All שיר חזק ומטמטם, שאפשר לשים לב לריף הראשי שלאחרונה נגנב על ידי פולנים אלמונים שלא נזכיר את שמם, עם ריף מרכזי סוחף ודוחף – בהחלט מקור לשירת קהל מטורפת – אנתרקס היא להקה שכתבה לקהל בתכלס, וזו הוכחה ניצחת.

הפצצות הישנות יותר, כמו Panic המשתולל, Madhouse שקיבל פתיח חדש במקום הצחוק המשוגע של חולה הנפש בעבר, נשמעים טוב מתמיד, הגיטרות הבשריות עושות חסד למוזיקה – והדיסטורשן הצווח פשוט מרביץ במקומות הנכונים של עור התוף. ככה אנתרקס היו צריכים להשמע כבר ב-1984! ואם לא הם, אז מי כן? הפנינה האמיתית היא השיר הסוגר את האוסף – Gung-Ho, שיר הפוגו של אנתרקס, מתאר סמוראי מטושטש אשר לוקח חרב והולך להרוג אנשים, תרתי משמע, ברחבת הפוגו, כנראה. הפרה-פזמון הכיפי, ואולי הפזמון הכי מגניב של אנתרקס אי פעם – פשוט פוגעים בדיוק בנקודת הג'י של הת'ראשר הממוצע.

חבל רק שהורידו את ההתחרפנות החותמת את Spreading the Disease בסיומו של שיר, אבל מה לעשות חבר'ה, אנתרקס התבגרו… גם אני לא מאמין.