Anubis Gate – Horizons
בזמן האחרון אני עוקבת צמוד אחרי הסצינה הסקנדינבית. כנראה עקב ריבוי הקשרים בעולם הקטן והגלובלי של המטאל, בו לקלידן שמכיר את ההוא במקרה גם יש אחלה להקה משלו, והנה הזמר שאהבתי משתתף גם בפרוייקט של הגיטריסט המגניב מההרכב ההוא שאז שמעתי את השם שלהם לפני כמה שנים… בקיצור עושה רושם שכולם מכירים את כולם ומשתתפים בפרוייקטים של כולם, ממש כמו בארצנו הקטנה. Anubis Gate היא דוגמה מצויינת להמחשת תחושת ה"שכונה" – הוא בעצם פרי האהבה של Jacob Hansen ו- Kim Olesen, שני אחוקים דנים משכבר הימים, וחוץ מלשמוע את השם של הראשון בהקשר של מליון הרכבים בהם הוא בעיקר עושה מיקס ומאסטר (Beyond Twilight, Prey for Nothing וגם Epysode שסוקר כאן ממש לאחרונה) ואולי גם את השם של השני כגיטריסט או קלידן סשן פה ושם (Lance King למשל) מסתבר שהם משתפים פעולה די הרבה – אם זה כסשן באולפן או בהפקה שלמה לאלבומים.
למען האמת Anubis Gate קיימת כבר זיליון שנה. חלק יגידו שעוד מ-1984 בצורה לא רשמית, שכן הלהקה לא מפסיקה לעבור תהפוכות ליין אפ ברמה שיכולה לספק אחלה חומר לטלנובלה על שמם. האלבום הראשון יצא ב-2003, כאשר Horizons הוא כבר האלבום השישי שלהם, והשני ללא Jacob Hansen בתפקיד הסולן (כן, הבחור יודע גם לשיר, ולא רע בכלל). אמנם לא שמעתי את כל החמישה האחרים, אבל כן האזנתי לשניים שלושה מהם בחטף. הם היו פרוג-מטאל, מאוד לפי הספר. קל לאהוב אותם אבל לא קל להתפס עליהם ולהתחבר אליהם מיד.
אבל Horizons הוא הוא האס מבית Anubis Gate שתפס אותי, נתקע לי במערכת, נתקע לי בראש והעלה לי חיוך ענק על הפרצוף. אולי כי עברו הימים בהם מוזיקה סופר-מסובכת היתה מה שעשה לי את זה, אבל יש שם משהו מאוד נכון. קל להקשיב לאלבום מתחילתו ועד סופו, ולמרות שהוא מכיל מורכבות מוזיקלית הוא עדיין לא מתיש ולא משגע את המחשבה. להפך, דווקא הייתי אומרת שיש בו משהו מאוד מדיטטיבי. הוא רגוע, הוא מלטף, גם אם התוכן לא בדיוק שמח, הוא עושה לך נעים בגב. עדיין שומעים בו היטב את שורשי הלהקה, ואת הצוות המנצח של Olesen ו- Hansen שהפיקו בעצמם. אבל עושה רושם שזה הצד השלו של החבר'ה, וזאת למרות שהאלבום עדיין מספיק מטאל על מנת להשלים איתו אימון כושר (בדקתי). יותר מהכל, Anubis Gate באלבום הספציפי הזה מזכירים לי את Treshold, עוד להקה שאני אוהבת מאוד ושמצליחה להשתיק לי את המחשבות לשעה קלה. אולי זה הסולן החדש, Henrik Fevre, שמאוד מזכיר את Damian Wilson בסגנון השירה, התוצאה היא שגם בזמן שהגיטרות סוערות והתופים רועמים, הקול של Fevre ממשיך להיות רגוע, והאיזון ביניהם, זה כנראה מה שהופך את Horizons לאלבום שככל הנראה ישרוד את מבחן הזמן וימשיך להתנגן אצלי עוד הרבה.
כבר מהשיר השני, "Never Like This", אני נתפסת. יש בו משהו קצת סליזי, קצת קריצה ל- Muse, השירה המתמשכת כאילו מישהו מנסה להושיט לך יד ממעמקים, הפזמון הסוחף, הסי-פארט העמוס בגיטרות וקלידים אווירתיים… השיר הזה פשוט נתפס לי בראש ולא עזב במשך כמה ימים. "Hear My Call" מתחיל כמו שיר הבי-מטאל לכל דבר, ובהמשך יש בו הרבה מתח שגורם לי לרצות לדעת עוד. השריקות של הגיטרה שמלוות מיד לאחר מכן בליינים מתמשכים, קטע גיטרה ספרדי שקט-שקט ששובר את הבלגן בשיאו, הניגוד הזה בין הקצב והמטאל לבין המלודיה שצפה ועולה מכל פינה מאפיין את האלבום כולו ועושה אותו לכל כך נעים לאוזן ומיוחד. "Airways" מרגיש כמו מנטרה מדיטטיבית ואני מרגישה איך התודעה שלי עפה לה למרחקים. קצוות של ליינים אלקטרוניים עדינים ופזמון קליט וכל כך מלא בכמיהה, הלב שלי עוד שניה יוצא מהמקום.
מי שאוהב את הסטייל של Threshold ודומותיהן, ימצא עונג צרוף ב- "Breach of Faith" וב "Mindlessness" שמאוד מזכירים לי את השירים ב- Dead Reckoning – ממש בא לי למצוא פינה חמה בשיר הזה ולהתכרבל בה עד יעבור זעם. גם "A Dream Within A Dream", השיר שנמצא בתפקיד ה"שיר הארוך והפרוגרסיבי שיטחן לכם את המוח" באורך של 14 דקות – אפילו הוא מצליח לקלוע למטרה. במקום להציג כאן חמשתלפים רעיונות חדשים שניה לפני סוף האלבום, Anubis Gate חוזרים למלודיות וללחן של “Never Like This” (שכאמור, היה הראשון ששמתי עליו עין – או אוזן) ומשתמשים בו כבסיס לוריאציות, לסולואים, למסרים שונים עד ליציאה למשהו שונה לחלוטין, קצבי ועקבי, מתוח עד קצה גבול היכולת. מאז תקופת Dream Theater שלי אני כבר בקושי מצליחה לסבול שירים ארוכים, אבל השיר המדובר עשוי כל כך טוב שבא לי להזיל דמעה על כל היופי הזה.
לאט אבל בטוח, כמו מים שמטפטפים על סלע לאורך שנים, האלבום הזה מצליח לחדור לך לורידים. זה לא קורה מיד, אבל כבר אחרי כמה שמיעות תרגישו איך המוזיקה הסוערת מצליחה לגעת בנפש בזמן שהשירה המלודית והיפה מחלחלת עמוק יותר ויותר. שומעים כאן המון השפעות וניכר שהמוזיקאים האלה הם שועלי קרבות מנוסים, והאלבום בכלליות הרבה יותר מסודר ובוגר מהקודמים לו מבלי לוותר על עושר רעיוני המדהים ברוחב היריעה שלו. מצד אחד, יש בו לא מעט אנרגיות. מצד שני, אני יכולה לקחת הפסקה מתלאות היומיום בעזרתו, פשוט לנשום. שתי הסגולות האלה, שכביכול סותרות זו את זו, הופכות אותו למוצר מנצח שמתאים כמעט לכל מצב רוח. אפשר לכאוב איתו ואפשר לשמוח איתו וכבחורה מלאת ניגודים שבדרך כלל לא הולכים יד ביד – דווקא כאן מצאתי את ההרמוניה הזאת בין התסכול להתרגשות – והיא נעימה וממכרת.