Anubis Gate

למרות ש Anubis Gate היא אחת מלהקות המטאל השבדיות הוותיקות בסצנה העולמית כיום, מעולם לא שמעתי אותם ועליהם. אולי הסיבה העיקרית לכך היא ששורשי הפעילות של ההרכב נעוצים עוד ב 1984, אבל אלבום הבכורה של הלהקה יצא רק ב 2004. נכון, עשרים שנה לאחר שההרכב הוקם. הסיבות לכך, דרך אגב, משעשעות – ההרכב החליף שמות ונגנים כמו גרביים, ורק עשרים שנה לאחר הקמתו החליט שרכבת ההחלפות הזו נמשכה די והותר, ואלבום הבכורה יצא. כמובן שהעובדה הזו לא הפריעה ללהקה לעשות עוד כמה שינויים פרסונאליים במהלך השנים, שאחד מהם כולל הקשר ישראלי – הסולן הקודם של הלהקה, שעד לפני שנתיים היה פעיל בה, הוא ג'ייקוב הנסן, שידוע בתור המפיק המוזיקלי של כמה להקות מטאל ישראליות, ביניהן Prey For Nothing המעולה, אותה מוביל כתב האתר, יותם דפיילר אבני. באותו הקשר – אני חייב לציין שדפיילר הוא סמל מין ובחור מקסים, וזה בכלל לא קשור לעובדה שאני חייב לו כסף.

התכנסנו כאן היום על מנת לבדוק אם האלבום החדש של Anubis Gate הוא אלבום ראוי. מדובר באלבום החמישי של הלהקה, שמשווקת את עצמה כלהקת פרוגרסיב מטאל, שמושפעת משמות מכובדים כגון Queensryche, Genesis ן Fates Warning. ובכן, המסקנה הראשונה היא שההשפעות הנ"ל בהחלט מורגשות במוזיקה של Anubis Gate, שעושה פרוג מטאל לא מתוחכם מדי, לא מאונן מדי, כזה שמסגיר היטב את העובדה שרוב חברי הלהקה עברו את הגיל בו כל מה שמעניין אותם זה להשוויץ בטכניקה שלהם ובהלחנת קטעים עמוסים וחסרי היגיון. אבל מהצד השני, Anubis Gate לוקים באחת המחלות המעצבנות ביותר שאפשר לאתר אצל הרכבי פרוג מטאל – הרצון לבנות שירים כל כך מסובכים עד שאי אפשר להאזין להם מכיוון שהם יוצרים סלט מוזיקלי באוזניים, לדוגמא – The Re-Formation Show, השיר השני באלבום, שמשום מה משתדל להצדיק את שמו ("מופע הארגון מחדש" בתרגום עברי קלוקל), ומנסה לארגן מחדש משקלים ותבניות מוזיקליות החל מהשניות הראשונות שלו, ובכך יוצר שיר מבולגן במיוחד – מלא ברעיונות מלודיים מעניינים, יש לומר, אבל מעצבן מאד.

שיר כזה, שלא נותן לך שנייה אחת להתרכז במה שאתה שומע, ורק מכה בך עם שינויי משקלים, הוא דוגמא טובה להשפעה הרעה של הרכב המאת' מטאל Meshuggah על עולם המטאל העולמי, והשבדי בפרט. פתאום, כולם רוצים לעשות מוזיקה משוגעת, אבל כולם שוכחים שתי עובדות פשוטות – הראשונה היא שיש סיבה בגינה דווקא Meshuggah היא להקה גדולה, ואילו על החקייניות שלה אף אחד לא שמע, והיא ש Meshuggah הם להקה טובה מאד. השניה, והיא סיבה חשובה במיוחד – Meshuggah יכולים לעיתים קרובות לשגע מחדש סכיזופרנים קטטוניים, וצריך המון סבלנות בשביל לשמוע אלבום שלהם אם אתה לא בעניין של הז'אנר בצורה מוחלטת. ובכן, אני לא בעניין של הז'אנר הזה בצורה עיוורת, ועל כל שיר טוב של Meshuggah אני יכול למצוא לכם חמישה לא טובים, וגם לנמק מדוע. ועם המסקנות הללו, בואו נמשיך לסקור את Anubis Gate, שנפתח בתרועת דת' מטאל פרוגרסיבית אלימה ומעניינת, עם השיר Hold Back Tommorow, ומשנה לחלוטין את הקו המוזיקלי בשיר השלישי (והנפלא) Facing Dawn, שמבליט היטב את ההשפעה של Queensryche על הלהקה.

הסאונד באלבום עשיר ומסקרן – תופים של דת' מלודי, גיטרות שנוטות לרגעי אייטיז ב Clean, אבל נוגעות בדת' סמיך ועבה בדיסטורשן, בס דומיננטי שמחזיק את הקצב היטב, וסולן מלודי ומרגש, בשם Henrik Fevre, שהוא גם הבסיסט. אחד השירים המוצלחים באלבום הוא World in a Dome, שנפתח באווירה מכשפת במעט, פותח מבערים מלודיים בפזמון הקליט, וממשיך כמעין המנון אירוני שמעביר תחושת ניצחון אופורית, כלואה תחת מעטה של דיכוי יצרים. עבודת הקלידים עדינה ומרוסנת, ומעבירה את הסי פארט בצורה מרתקת. לעומתו, Desiderio Omnibus הוא הפגזה חזיתית של דת' מלודי מתחילתו ועד סופו, כשכל מה שהופך את השיר המעולה הזה לפרוג ולא לדת' מלודי הוא תפקידי השירה הנקיים, מה שיכול להיות מקרה מבחן עבור הדיון האינסופי במטאל אודות ז'אנרים וההבדלים המינוריים בין אחד לשני.

אפשר לוותר על שירים כמו Golden Days, שלא עושים חסד עם האלבום (למרות שהוא אוגר כמה רגעים מוצלחים, עדיין מדובר בשיר קצת מבולגן שלא חשבו עליו עד הסוף) וTelltale Eyes, שממשיכים להוסיף לנו עוד מאותו הדבר. לעומת זאת, אל תוותרו על Circumstanced (עם סולו גיטרה מרגש במהלכו, שמדגים השפעות ברורות של Pink Floyd) ועל Oh My Precious Life, שמהווים שניים מהשירים הטובים באלבום, שמוכיחים יכולות הלחנה ועיבוד מעניינות במיוחד, בעיקר בגזרת הקלידים, שמוסיפים טאצ'ים אלקטרוניים עדינים שרק מעצימים את השירים, מבלי להפוך לאלמנט מרכזי בהם.

בסופו של דבר, החשיפה שלי ל Anubis Gate הייתה מעניינת – אם הייתי מגלה שמדובר באלבום בכורה של הרכב צעיר, כנראה שהייתי יוצא מגדרי והופך את ההרכב הזה לאחד המסקרנים לשנים הבאות, ורוב הסיכויים שהייתי מעניק לאלבום ציון גבוה. מכיוון שגיליתי שמדובר באלבום חמישי להרכב וותיק מאד, אני עדיין מתלהב ומעניק ציון טוב, אבל בהסתייגות ברורה – אלבום חמישי להרכב וותיק שעדיין ממלא חורים באלבום עם שירים חצי אפויים, או רפטטיביים זה סימן להרכב שאולי מיצה את עצמו. מצד שני, אחרי שמאזינים לאלבומים הקודמים, אפשר להבחין בבירור בשינויים מוזיקליים שעברו על הלהקה במרוצת השנים, ומכאן שהשירים הפחות טובים יכולים להיחשב כניסיונות מוזיקליים מצד אחד והתנערות מרגעים מהעבר, מצד שני. בכל מקרה, מדובר ביופי של אלבום, עם כל החסרונות והיתרונות, וכזה ששווה לכם לבדוק, ולו רק בשביל להתחיל להתווכח על הדעות שלי לגבי Meshuggah.