Apocalyptica – Amplified: A Decade Of Reinventing The Cello

30/06/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Enter Sandman
  2. Harmageddon
  3. Nothing Else Matters
  4. Refuse/Resist
  5. Somewhere Around Nothing
  6. Betrayal
  7. Farewell
  8. Master of Puppets
  9. Hall of the Mountain King
  10. One
  11. Heat
  12. Cohkka
  13. Kaamos
  14. Deathzone
  15. Angel of Death
  16. Repressed
  17. Path Vol.2
  18. Bittersweet
  19. Hope Vol.2
  20. En Vie
  21. Faraway Vol.2
  22. Life Burns
  23. Seemann

מטאליקה היא להקה שלא צריך להציג, לכן גם לא אדבר עליה הרבה. מה שכן, היא זו שהשפיעה על חבורה של 4 פינים לפני אי-אילו 10 שנים לשחרר אלבום מיוחד במינו, אלבום מטאל שאין בו אפילו קטע דיסטורשן אחד, או שירה, או קלידים, או בעצם… שום דבר אחר שעושה אותו למטאל. אז מה כן היה בו? צ'לו – כן, הכלי הגדול הזה שנראה כמו ארון קבורה עם מיתרים – שבו כל אחד מהפינים ניגן, אבל לא מוזיקה קלאסית, אלא את מיטב השירים של ענקית הת'ראש האמריקאית.

מי היה מאמין שזה יעבוד ועשר שנים לאחר מכן, אותה חבורה פינית שנקראת Apocalyptica תהיה מוצר מבוקש בכל העולם המטאלי וגם מחוצה לו, כששיתופי פעולה עם מיטב האומנים לא חסרים והופעות בפסטיבלים הגדולים זה בכלל בקטנה עבורם. מאז החבורה הספיקה להתבגר, לאבד חבר אחד, לשחרר מספר אלבומים, לעשות ביצועים מקוריים בין הקאברים השונים ואפילו לצרף מתופף [קבוע] שיתבל את האווירה הרגועה יחסית שהייתה למוזיקה… ועכשיו, זו סיבה מצוינת לחגוג עשור עם האוסף Amplified שכולל את מיטב הקטעים של הלהקה ואפילו כמה בונוסים מעניינים במיוחד.

הדיסק הראשון באוסף מתחיל עם אותו שיר שפתח את אלבום המחווה למטאליקה, "Enter Sandman", בביצוע צ'לו נקי. לפי מה שהבנתי כל השירים פה הם בגרסה מחודשת, אך לא מצאתי הרבה הבדל בין זו לבין המקורית. מה שציער אותי זה שלאותם קטעי צ'לו נקיים לא הוסיפו את התופים, שלדעתי תורמים הרבה מאד לשירים ואחרי שראיתי את הלהקה מבצעת אותם עם תיפוף, אני יכול להרשות לעצמי לומר שזה מאד חסר. גרסאות הצ'לו אמנם נעימות אבל לעיתים צורמות לאוזן ובמיוחד באותם קאברים לשירים המהירים של מטאליקה, שנשמעים קצת שחוקים.

אמרתי שחוקים? חכו שתשמעו את הגרסאות ל-"Refuse / Resist" של ספולטורה או "Angel Of Death" של סלייר, אמנם הן לא נשמעות מעייפות כמו אלו של מטאליקה, אבל הקולות והצלילים שמלווים אותן מאד מטרידים. יש שיאמרו שככה זה צריך להיות, אבל אני מעדיף למען האמת את החומר המקורי של הלהקה בליווי תופים, כמו בשירים "Somewhere Around Nothing" שבמקור תופף בו אדון Dave Lombardo [לשעבר Slayer], או "Betrayal" שגם הולך מצוין. כל שיר מקבל את האופי שלו, אחד יכול להיות בסגנון הבי מטאל כבד כמו "Heat", אחר יכול להיות בסגנון גותי כמו "Cohkka" ויש גם קטעים שמשלבים כמה סגנונות כמו "Kaamos".

אבל בצ'לו כמו בצ'לו, כולם יודעים שהדבר שהוא הכי טוב בו זה השירים הרגועים. הביצועים של "Nothing Else Matters" ו-"One" יושבים חזק ומאד מרגשים, אבל מבחינתי הקטע שנקרא "Farewell" הוא זה שהכי אהבתי בין כל אלבומי הלהקה לצד עוד קטע בשם "Faraway" שלצערי לא מופיע באלבום בגרסתו המקורית, אלא רק בהמשך בליווי שירה, מה שמביא אותי למעשה לחלק השני באוסף, הדיסק השני שכולל 8 קטעים המלווים הפעם בקולות של מספר אומנים מוכרים יותר או פחות. חלק מהשירים האלו היו במהדורות השונות של אלבומי הלהקה ולשמחתי רובם הטוב נמצא באוסף הזה.

השיר הראשון שפותח את החלק השני הוא למעשה שיר אקסקלוסיבי להוצאה הזאת בהשתתפות החיה הברזילאית Max Cavalera [מ-Soulfly] וגם אדם חסר חשיבות בשם Matt Tuck [מ-Bullet For My Valentine]. לצערי "Repressed" הוא שיר חצוי, כשמצד אחד יש בו נגינה שוברת קירות לגמרי וכשמקס בתפקיד השירה, בכלל אפשר לחגוג עם הראש עד מחר, אבל מצד שני, כשהילדון מאט מתחיל לבכות בפזמון, כל מה שאני רוצה זה להעביר לקטע הבא… השיר היה יכול להיות הרבה יותר טוב בלעדיו. אימו-עמק! בשיר "Bittersweet" אמנם יש צמד בכיינים מדופלם, אחד Lauri [מלהקת הרוק The Rasmus] והשני Ville Valo [מ-H.I.M], שלשם שינוי הצליחו לא להימאס יותר מדי ונשמעו יחסית רציניים לשיר הזה – רגוע, אפל ושליו.

שאר השירים מציגים זמרים שונים וכן סגנונות נגינה שונים, הקטע שנקרא "Path Vol. 2" נשמע כמו איזה שיר גותי בזכות הסולנית אבל הפזמון שלו צועק Linkin Park – ומשום מה, זה עובד מצוין. "Hope Vol. 2" עם שירה מאד אטמוספרית נשמע כאילו יצאה מפס-קול של איזה סרט טבע. השיר "En Vie" לוקח את המנגינה של "Quutamo" (מהאלבום האחרון של הלהקה) ושם עליה זמרת צרפתייה שדווקא לא עושה בו עוול. במספר שבע נכנס "Faraway Vol. 2" ולמרות שבהתחלה היה קשה להתרגל אליו, הזמרת Linda שמלווה אותו נשמעת בסדר גמור. בקטע הבא, Lauri חוזר שוב לשיר הקצבי "Life Burns" שגם הוא בין החביבים עלי, ולסיום תקבלו גרסה הזויה לשיר של Rammstein בשם "Seemann" בליווי סולנית גרמנייה ומאד מפחידה.

צר לי שוב על הסקירה הארוכה, אבל זה מה שקורה שנסחפים עם המוזיקה ובמיוחד עם כלי קלאסי כמו הצ'לו. בהחלט ניתן לראות שלחברי Apocalyptica יש רפטואר גדול במיוחד, אם זה דרך הקאברים השונים או שיתופי הפעולה עם מיטב האומנים. לא פשוט להמשיך ולגדול אחרי 5 אלבומים מלאים אבל עם אלבום אוסף ואפילו DVD שנמצא בדרך, אני לא חושב שזו תהיה בעיה עבור הלהקה הפינית ומי יודע, אולי אף נזכה לראות אותה גם בעוד 10 שנים. מה שלא יהיה, Amplified – A Decade Of Reinventing The Cello הוא חובה גם עבור המעריצים הותיקים וגם עבור אלו שרוצים להכיר את אחת הלהקות הייחודיות ביותר בעולם המטאל.