Apokatastasia – Shedding

ברשותכם, אני אתחיל דווקא בשורה התחתונה, Shedding של Apokatastasia מסתמן כאחד האלבומים הייחודיים והמעניינים שראו אור בתקופה האחרונה. מדובר בהרכב שוויצרי, ששורשיו נעוצים בשנת 1998 בקבוצה בת שלושה מוזיקאים מוכשרים (Dave – צ'לו וקולות, Milan – גיטרות ו-Lolo על התופים) בשם Radical Moon, שהושפעו מסגנונות הרוק האומנותי והמתקדם והחלו ליצור על בסיסם. פנייתם לתחום המטאלי התרחשה בין השנים 1999-2000 עם שילובם של שני מוזיקאים נוספים בהרכב (Kursti על הבס ו-Dario המתופף, כאשר Lolo תופס את מקום מנהל הלהקה) ולאור כתיבת קטע מוזיקלי בשם "Schizophriend" – המופיע גם באלבום זה.

"Schizophriend" יצק תוכן מטאלי יותר ללחנים של ההרכב והצליח ליצור שילוב מעניין בין מספר סגנונות – ג'אז, פרוג ודת' מטאל. התגובות האוהדות שעוררה היצירה בקהל המעריצים, כמו גם הביקורות הטובות להם זכה, הביאו את הלהקה להחלטה להישאר בתחום המטאל ולהתפתח בו. בו בעת שונה גם שם ההרכב ל- Apokatastasia. ככלל, חובבי המטאל כבר התרגלו משלהי שנות התשעים לניסיונות יציאה, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, של הרכבים שונים – דוגמת Anathema, Elend או The Gathering – מחוץ לגבולות המוזיקליים המקובלים. לרוב, המאפיין של ניסיונות אלה, כל אחד בתחום הז'אנר שלו, נסב סביב חיפוש של צלילים חדשים בכדי לשלב אותם בסגנון המטאלי ולמשוך אותו למקומות אחרים, דבר שבהחלט השפיע אף על תרבות הפיוז'ן. ובכל זאת, Apokatastasia גוררת אחריה מטען אחר, כזה שאיננו רגילים לשמוע ביומיום. משב רוח חדש.

את הסגנון השולט אצל Apokatastasia קשה לתחם או לקטלג, ונראה כי המוזיקה שלה נעה ונדה בין סגנונות מוסיקליים שונים. פעם היא מאמצת לתוכה מאפיינים ספציפיים מהקלאסיקה (בשיר "Nothing" יש מעבר חלק מהקונצ'רטו לצ'לו של Dvorak), פעם טועמת בזהירות אלמנטים של דת', ולאחר שנהנתה ללעוס מעט מזה, היא יורקת ורצה להתמזמז עם סגנון אחר והדבר חוזר על עצמו. כך, שלא מדובר בפיוז'ן בהגדרה הקלאסית, אלא ההרכב – באלבומו השני, מוביל קו מקורי של פרוגרסיב מטאל המשלב בתוכו אלמנטים חזקים של ג'אז ודום-דת'. Shedding הוא אלבום אינסטרומנטלי בעיקרו, כאשר הליריקה מתרכזת בו לכדי שני שירים בלבד (השיר השביעי "Rebellion" והשיר התשיעי "Empty Flower Vox Edit"). אך גם אלה מלמדים על פוטנציאל בתחום הווקאלי, ולא אתפלא אם בחומר הבא יושם יותר דגש על תחום הדום-דת' מטאל.

למעט שני שירים אלה, מופיעות מדי פעם מספר שאגות גראוול או אלמנטים קוליים אחרים אך אלה די נדירים. הדיסק כולל שמונה שירים וטרק בונוס נוסף שמעובדים היטב, ויוצרים אווירה מאוד חשוכה ומאוד אפלה, והמלודיות ברובן משדרות עצב. בכך, הוא מהווה המשך מוצלח לדמו הראשון שלהם, Waiting Four. כיאה לז'אנר קשה להתייחס לשיר מייצג באלבום, שכן הוא בנוי כיצירה שמתפתחת לאורכו של הדיסק. כל קטע מוזיקאלי מהווה מעיין אפיזודה החל מה-"Intro" ועד לשיר הנועל את האלבום. באופן כללי היצירה נעה בתווך מוזיקאלי כשהמשקל המרכזי בה משתנה לאיטו מהג'אז במוקד לכיוון הדום-דת', כשביניהם מצוי קטע מעבר בשם "Shrugga", הנותן את האות לשינוי פאזה ומבשר את ביאתה של חגיגת רעש חזקה יותר בהמשך. כל זאת, כאשר היבטים פרוגרסיביים מלווים את הדיסק לכל אורכו, וממקדים את אור הזרקורים על הצ'לו.

למעשה, המאזין יכול להתרשם מהשילוב המוצלח של הצ'לו – בתפקיד השחקן המוביל – עם הריפים של הגיטרות. נראה כי הדיאלקטיקה המתקיימת ביניהם עובדת מצויין על רצף הדיסק, ומהווה ללא ספק את הקו המנחה של ההרכב. התופים אינם תופסים את מרכז הבמה, אך בסך הכל משוחחים טוב הן עם הצ'לו והן עם הגיטרה, אם כי קוננה בי תחושה שצריך היה לתת להם קטעי נגינה מובהקים יותר, ובמיוחד בחלק הראשון של האלבום, שהוא החלק הג'אזי יותר. בקיצור, אל תחפשו ב- Apokatastasia חומר רק בשביל לדפוק ראש – אתם פשוט לא תמצאו אותו כאן. האלבום הזה ראוי להתעמקות ולשמיעה רצינית כשאתם שרועים בחושך היכנשהו והוא כבר יעשה את העבודה בשבילכם. או כפי שמצויין בדיסק עצמו: "No Fucks Ups On The Record, Only Human Touch!". אני בכל מקרה אמתין לאלבום הבא שלהם.