Arallu – Desert Battles: Descending To The Sands

Arallu אולי אינה שם המזוהה עם מוזיקליות מתפרצת, עם גישה מתקדמת ומודרנית, או עם מטאל ראוי לשמיעה בכלל אצל חלק מהאנשים, וזאת בשל מסע פרופגנדה בן 10 שנים ויותר של הניסיון להפנים את האג'נדה הכמעט-ניהיליסטית שלה – אודות קץ כל הדתות – על ציבור מאזיני המטאל בארץ ובעולם, ולעתים לשכוח לגבות אג'נדה זאת במוזיקה שלא רק תשמע טוב באוזני מלחיניה, אלא באופן כללי. עובדה היא שבעבר, להקות מטאל, ובייחוד בלאק מטאל, הצליחו להשריש אידיאולוגיה ודרך חיים על קהל מאזיניהן – ויצרו תת תרבות בתוך קהילת המטאל העולמית, לרוב זו לוותה בהצתה מכוונת של מוסדות דת כאלו ואחרים, במקומות קרים במיוחד על הפלנטה.

חברי Arallu לא עושים את השטויות האלו. הם לא קוראים לטמבלים בני 15 וחצי עם רצון עז למצוא משהו מרגש בחייהם הקרים והמנוכרים לקחת לפיד ולהצית מסגד \ כנסייה \ בית כנסת \ כל התשובות נכונות. באלבומה החדש באה Arallu להקצין עוד יותר את מה שחסידי קהילת המטאל העולמית כבר למדו לקבל ממנה, בדומה לדרשה שהולכת ומתחזקת ככל שמתקרבת הגאולה והאמונה בה. אבל לומר שאלבומה החדש של Arallu הוא סיכום יפה של הקריירה שלה עד כה הוא פחות או יותר איבוד הדרך באמצע.

צריך לזכור שאלבום הבכורה של מוטי "Butchered" דניאל בתור Arallu – אשר יצא גם כן ב-Raven Music אי שם בעידן שבו MP3 היה חלק מנחלת הכלל בערך בדומה למסוק פרטי לכל משפחה בישראל. האלבום הזה, The War On The Wailing Wall, הוא-הוא האלבום המטורף והקיצוני ביותר, או יש לומר, הנאמן ביותר, לרעיון של הלהקה, וזאת לא מעט משום שמוטי – הבחור העומד מאחורי Arallu מאז ומתמיד – ביצע בו הכול לבד (לא כולל מכונת התופים). אם רציתם משהו באמת מוקצן ומכוער כפי שהבלאק מטאל של פעם היה אמור להיות -רק בכוחות מזוקקים אל תוך ביבי החברה הישראלית, אין כמו השיר "Barbarian Bloodshed" או "Morbid Shadow" כדי להזכיר שאתה צריך לזעוק את שם הדת כדי להבין שדינה כיליון.

או אז הגיע האלבום השני, המפורסם ומהולל בחבורה, Satanic War In Jerusalem. עד היום זהו האלבום היותר אהוד בחיקי אצל Arallu, מה שגם מוטי כתב את כולו והחליף את מכונת התופים המכנית במכונת התופים האנושית, ניר נקב, שהוא הדבר הכי קרוב ליכולת הטכנית של מכונת תופים שאני מכיר. האלבום הזה הופק היטב, בוצע היטב, והולחן באופן מגניב, שאפילו סולדי Arallu יכלו לומר לעצמם שלמרות המוזיקה שלא מדברת אליהם, למרות הפשטנות והברבריות, האלבום הזה עושה את העבודה שלו בתור מה שהוא אמור להיות – צלקת מטאלית מכוערת על פני עולם התרבות והמוזיקה בארץ, ובכך לייצג גם את החזית הישראלית של המטאל כלפי העולם.

הבעיה הייתה שאיפשהו האלבום הזה נפל בין הכיסאות, מבחינה מוזיקלית זאת אומרת. הוא לא היה מספיק Slayer בשביל להיות אלבום ת'ראש מטאל, ולא היה מספיק Marduk בשביל להיות בלאק מטאל, והמוזיקה המזרחית שהתערבבה בפנים הרגישה דאז מאד לא מתאימה, מאד כפויה, וגרעה מהתוצר הכללי, כביכול. במבט לאחור, 7 שנים אחרי צאת האלבום ההוא, אני מבין שמדובר בהפך הגמור. דווקא אז Arallu מצאו את האיזון הנכון, שאותו לא מעט להקות – משני צידי הז'אנרים של הבלאק מטאל והת'ראש מטאל – מנסות לחכות.

ההתעוררות של הז'אנרים האלה בתצורתם הגולמית בסוף שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000 הביאה את Arallu בעצם להנות משני יתרונות בולטים – גם היותם בין הראשונים שזכו לריויזיה של התשלובת האוטנטית בין בלאק מטאל לת'ראש מטאל, וגם השכילו לעשות זאת בצורה ייחודית ומעניינית, בכך שהם היוו מן גרסה אגרסיבית ושלוחת רסן למלודיות האוריינטליות של Melechesh. אלבומה הבא של Arallu, בהתאם, היה אמור להיות המבחן האמיתי. עקב האמירה המוזיקלית הבולטת של האלבום השני, הלהקה הצליחה למצוא את דרכה לחברת תקליטים צ'כית נחמדת, וגם חברי הלהקה חוו מספיק חוויות מכוננות כדי ליצור מוזיקה קיצונית ומטורפת, כמו חטיפת אחיו של מוטי דניאל בקולומביה, או התלהטות הזירה הפוליטית בארץ לכדי התלקחות של ממש. אבל התוצאה הייתה מאכזבת.

האלבום השלישי של Arallu – ששמו The Demon From The Ancient World פשוט החמיץ כמעט את כל המטרות שלו. השירים הכאובים כמו "Siera Nevada" היו בליל ריפים צרוב ופגוע במקום להיות המנון ניצחון אמיתי, בעוד שירים כמו "Seven Chosen Genies" נשמעו כמו שאריות מהאלבום הקודם. הרע האמיתי עוד היה טמון באלבום בהשתלחויות חסרות פשר כמו "Kill Kill Kill" או "The Dead Shall Rise Again". הלהקה הפכה למה שהיא הטיפה כנגדו – להקת בלאק מטאל ששרה על מיתוסים מנותקים מהמציאות, מאיימת במילים לוחמניות ואינפנטיליות במקום לכתוב שירי אימה ומחאה אמיתיים. ההסבר יכול להשתרע על גבי גיליונות שלמים. זו הפעם הראשונה של Arallu בתור הרכב אמיתי, ולא רק מוטי דניאל ומכונת תופים (אנושית או לא, לצורך העניין). אז, אנשים אחרים היו צריכים לבצע את המוזיקה אשר הוא כתב וייתכן בהחלט והעיבוד הלך לאיבוד באינטרפטציה הזאת.

אבל באלבום הרביעי Arallu נהנים מהתחדשות ותחייה מחדש, פחות או יותר. עוד מהפתיח המנוגן כולו על דרבוקות וכלי נגינה ערביים אנחנו מבינים שייתכן והגיע הקץ בהחלט לימים הדביליים של "Kill Kill Kill". עכשיו המוזיקה נכנסה לעומק העורקים של Arallu והיא לא מתכוונת לצאת משם. בד בבד ייתכן ומוטי השכיל להבין שני דברים שונים ומתואמים אחד עם השני – האחד הוא שאין צורך לפחד מלהיות מושווה ללהקות אחרות במתחם הכללי של המטאל השואב השראה ממוזיקה מזרחית, מ-Orphaned Land ועד Melechesh.

מבחינתו – למרות ההשפעה המזרחית – Orphaned Land הם ה-Paradise Lost של המטאל הישראלי, לטוב ולרע, בעוד Melechesh הם ה-Bathory של התחום, מה שמשאיר ל- Arallu המון מרחב להשתלט על כל מה שקורץ מת'ראש מטאל, בלאק מטאל, דת' מטאל ושאר המטאל הקיצוני ובכך גם נותן ללהקה המון מקום להתבטא, מה שמוביל אותנו לעניין השני. כפי שזה נשמע בהאזנות הראשונות, Arallu פשוט השכילו להפוך מפרוייקט יחיד עם נגני סשן ללהקה בה כולם תורמים וכולם כותבים, ואף אחד לא מתיימר לבצע משהו שהוא אינו מסוגל. אם ניתן לקרוא לאלבום הזה בוגר? לא כפי ש-Schizophrenia של Sepultura יותר בוגר מ-Morbid Visions. הכול באלבום הזה יותר מחושב, יותר מתאים ויותר נכון. אפשר לתרץ את זה כבגרות, מוזיקלית יעני, אבל זה פשוט הקצנה של הקיים, או הבשלה של הזרעים שננטעו לפני עשור.

לצורך העניין, שיר הנושא והשיר "Possessor Of The Code" יראו לכם צד אחד. את הצד שאתם מכירים, אבל נוקשה יותר. אז כן, אלה שאוהבים את הז'אנר הזה – הבלאק \ ת'ראש מטאל השורשי והעצבני יעקמו את האף ויגידו " מה זו החפלה הזאת?" ואלה שאוהבים את המוזיקה המזרחית במטאל שלהם, לא כל כך יבינו מה זה כל הבלאגן הזה והריפים הדחוסים או השירה-על-גבי-שירה הזאת – כי הם רגילים אולי שהמטאל + מזרחית שלהם מגיע בצורה יותר מעודנת ומסודרת. אז פה אין עידון, ופה אין סדר. יש פה כאוס, יש פה שליטה של אמוציות על גבי המוסכמות המוזיקליות המקובלות – לפעמים זה עובד ולפעמים זה עובד פחות.

ב-"Older Form Of Evil" למשל זה עובד לא רע, אבל הריפים המונוטונים והרפטטיבים עלולים להעלות את הקרביים לאלה שמחפשים שינוי כל תיבה. Arallu מעזים למשוך את הריף כמה שבא להם, וזה עלול להוציא מהדעת את אלה שלא בקטע. אבל צריך לצלוח חצי אלבום כדי להגיע לשירים מוצלחים באמת. זה מתחיל עם "The Union Of Babylon" שהוא אולי ההמנון הראשון הראוי של Arallu מאז "Religions Are Dead" ב-2002. הקורטוב של המלודיה המזרחית היא המלודיה היחידה שיש לה אישור להיכנס כדי להנעים את המסע המדברי באלבום של Arallu. כל השאר יצלה אתכם כמו השמש הקופחת והמתעמרת בכל מי שמעז להישאר מולה זמן רב מדי.

מוטיב החזרה של הריפים פעם אחר פעם – עם שינוי מיניאטורי ביניהם – מעניק צמא אמיתי למשהו נוסף, לאיזה קטע מכסח סטייל Hell Awaits, לאיזה קתרזיס סטייל Those Of The Unlight – ו-Arallu יודעים את זה היטב ומשחקים על הצמא הזה הרבה פעמים, כמו השלייה מדברית שמתעתעת באובדים בין הדיונות. "The Demon Curse" הוא השיר האפי של האלבום, עם מרבץ מזרחי באמצעו כמו נווה מדבר, שאמור להקל על השמיעה – אבל רק מקשה על אלה שפשוט לא מבינים למה הם נכנסו. זהו שיר קללה על כל ראשם של כל עוכרי ישראל, והשיר העוקב כבר מקצין עמדה זו – בהיותו שומר הראש של עיר הקודש, במדי בלאק מטאל מגואלים בדם. "מלחמה" הוא השיר האחרון לפני אקורד הסיום – והוא מהווה את הקתרזיס המיוחל, הקריאה לקרב שכל כך הרבה זמן טיילנו במדבר בשבילה. השופרים, הדרבוקות, העוד, כל הכלים האלה מהווים בשיר זה כלי נשק לצד התופים והגיטרות החשמליות – והלהקה כולה צועקת להרג ברקע.

"Al Macbara" הוא אפילוג אינסטרומנטאלי עם קלידים עם מלודיה מזרחית שחותמת את הגולל על האלבום הרביעי, האלבום המוצלח ביותר של Arallu מבחינה מוזיקלית, אבל בדומה לאלבום הקודם – אינו קיצוני כמו קודמיו. מה שהאלבום הזה באמת משאיר מאחוריו הוא טעם ותהייה לעוד. אין ספק ש-Arallu חוזרים באלבום הזה למסלול המיועד להם, מסלול קטלני של תשלובת בין בלאק מטאל, ת'ראש מטאל ומוזיקה ערבית אוטנטית. השאלה שעולה היא האם הם יוכלו לקחת את זה הלאה? להבדיל משתי הלהקות המשלבות מוזיקה מזרחית שאוזכרו לעיל, Arallu צריכים להביא את המוזיקה שלהם לדרגה ש-Nile הביאו אותה – בלי פשרות, בלי רחמים, וכל הדרך בכביש המהיר לקיצוניות, לא רק באג'נדה אלא גם המוזיקה, שהפעם תלך עד הפאקין סוף.