1. Blood On Your Hands
  2. The Last Enemy
  3. I Will Live Again
  4. In This Shallow Grave
  5. Revolution Begins
  6. Rise of the Tyrant
  7. The Day You Died
  8. Intermezzo Liberte
  9. Night Falls Fast
  10. The Great Darkness
  11. Vultures

פיצוץ עז ולאחריו אזעקה מחרישת אוזניים, נשמע כמו עוד יום רגיל בישראל אבל בעצם מדובר בתחילתו של השיר "Blood On Your Hands" שפותח את האלבום החדש של Arch Enemy בלי לקחת שבויים וזורק אותנו היישר לאזור המלחמה עם ריף מלא זעם. המהלומות ממשיכות להכות כשהתופים נכנסים לתמונה ואנחנו כבר בפנים, מסובבים את הראש בתנועות מעגליות ולא יכולים לעצור. קולה של Angela Gossow נשמע לפתע, עוצמתי יותר מאיי פעם ומנחה אותנו בין ירי המקלע לבין ריפים חדים נוספים מצד צמד האחים Amott.

עם התחלה כזו זה כבר נהיה ברור, הרכב הדת' מטאל המלודי משבדיה לקח עצמו בידיים וזרק את כל מה שפיתח בשני האלבומים האחרונים, Anthems Of Rebellion ו-Doomsday Machine לאלף עזאזל-ים – ומבחינתי זה מעולה. Wages Of Sin שהכיר לנו לראשונה את הבלונדה עם ריאות השטן, היה ועדיין נשאר אחד האלבומים האהובים עלי ביותר. אך בזמן שיכולות חברי הלהקה ובמיוחד אלו של Angela התפתחו מאז שיצא, שני האלבומים שהם שחררו לאחר מכן לא קלעו לאותה מטרה – אחד שילב ת'ראש, השני ערבב סמפלים ואפקטים רבים – וזה לא נשמע זה, אף על פי שפה ושם הייתה להם איזו ירייה מוצלחת.

הפעם המצב שונה, לא רק ש-Arch Enemy חוזרת לשורשים, היא גם מצליחה לעשות זאת מבלי להישמע כאילו היא ממחזרת את עצמה. "The Last Enemy" הוא פצצה של אגרסיביות, אך מציג את אחת המלודיות היפות ששמעתי בזמן האחרון, כאשר קטע הסולו שלו פשוט שובר לך את המפרקת. הסיום האקוסטי המפתיע של השיר זורם איתך לתחילתו של "I Will Live Again" שנפתח בצלילי סינתיסייזר ישנים הממשיכים אל עבר שיר קטלני, מדליק – בדגש על המילה "מדליק" – ומאד רטרו.

כאן אפשר לשים לב לגרגורי הארס של Angela. ללא אפקטים מיותרים, או שכבות קול נוספות ועם יכולת נטו, היא מצליחה לפקד היטב על האלבום, אך לפעמים, כמו בשיר הזה לדוגמה, היא נשמעת קצת… לא קשורה, כאילו היא מתאמצת מדי – אבל אולי זה בגלל הליריקה. Michael ו-Christopher לעומת זאת, משלימים אחד את השני כמו צמד תאומים סיאמים לכל אורך האלבום, עם נגינת גיטרה פנומנלית והרמוניות שיכולות לנתק לך את אספקת החמצן למוח, פשוט לשמוע ולהיגנב.

ההתקפה נמשכת כאשר "Revolution Begins" מגיע ונותן חבטה בדמות Burning Bridges, האלבום האחרון של הלהקה עם Johan Liiva, הסולן שעזב. זהו לא שיר עצבני כמו חבריו לאלבום, אך הוא בנוי היטב, עם קצב מתגבר, פזמון כוחני וסולו הארד-רוק מלודי ומרתק. היציאה לקראת הסוף של התיפוף דמוי-הדרבוקה, פשוט עושה כיף ובכלל, אין ספק שזו הייתה בחירה חכמה לסינגל הראשון מהאלבום. ההפקה המצוינת של Fredrik Nordström מורגשת פה ולאורך כל השירים, עם סאונד מאד "חם" ועשיר שיושב נהדר על המלודיות של צמד הגיטריסטים.

שיר הנושא, "Rise Of The Tyrant", נפתח בקטע מתוך הפס-קול של הסרט "קליגולה" – בו קיסר רומא מכריז על עצמו אל – והוא חוזר לא רק למקורות הלהקה, אלא בכלל, נשמע כאילו יצא מאותו סשן הקלטות של Wages Of Sin, רק עם סאונד משופר ומהירות מוגברת. Daniel Erlandsson שרק משתבח מאלבום לאלבום, מספק תיפוף כוחני, המון דאבל-באס ומעברים יוצאים מן הכלל. הבסיסט Sharlee D'Angelo לעיתים נבלע בכל ההמולה הזו, אבל חבטות הבאס שלו מורגשות לא פחות, במיוחד בקטע הבא, שמבליט את יכולותיו מעט יותר.

בין ריף מלודי אחד לשני, או קטע אינסטרומנטלי משגע כמו "Intermezzo Liberte" אפשר לחשוב לרגע שזו כבר לא להקת דת' מטאל, אבל תמיד תגיע Angela שתזכיר שהיא וחבריה פה כדי לקרוע לנו את הצורה. עדיין מדובר במוזיקה אגרסיבית מאד, שבהשוואה ל-2 ההוצאות האחרונות, עלולה למשוך אף הרבה פחות מעריצים מבעבר. Arch Enemy כבר לא מתפשרים, אבל הם כן יודעים לשלב דברים מעניינים, אם זה הסינתיסייזר ממקודם, כמה סאמפלים שנכנסים מדי פעם, או אפילו מקהלה שמתבלת את האווירה של השיר "The Great Darkness".

קשה לתפוס מנוחה כשמדובר באלבום כמו Rise Of The Tyrant, רק מהשם שלו, או ממבט על העטיפה, הורידים מתחילים להתנפח והאדרנלין עולה. Arch Enemy כנראה לקחו זאת בחשבון וסיימו את השיר האחרון "Vultures" בקטע פסנתר קל, שמרגיע מעט את הרוחות, לפחות עד שאתה מספיק לקחת נשימה נוספת וצולל לעבר הקשבה חוזרת של האלבום. אם זה בגלל האגרסיביות, העוצמה, המלודיות המדבקות, השירה הכוחנית, או פשוט כי כל קטע פה מחושב ונעשה בחכמה, אי אפשר להתווכח עם להקה שחוזרת לעשות מטאל אמיתי, מטורף, בלי בולשיט ובלי משחקים – פשוט "פאקינג" טוב.