Arch Enemy – Wages Of Sin

ארכ אנמי היא להקה מוכרת בסצינת המטאל השבדית. שלושה אלבומים מאחוריהם כבר, מכסים אותם כסופר גרופ קטנה של הסצינה המקומית, אשר העניקו עד כה מוזיקת דת' שבדי מלודי בסגנון המקובל של אט-ד'ה-גייטס האגדתיים, עם טוויסט קטן של שירה הנוטה יותר לדת' הבריטי בסגנון נאפלם דת' ובנדיקשן. האלבומים של ארכ-אנמי היו יחודיים כמו מדי א' בבקו"ם. כל ריף ביצירותיהם של האחים מייקל (שניגן גם בקארקאס תקופה מסוימת, וגם בעל חזקת ער על הרכב הדת' מטאל "קארנג'" – וכמו כן מעניק מהגיטרה שלו באלבומי האינדי-רוק כבד הפסיכודלים בהרכב "ספיריטואל באגרס" שנדמה כאילו נשלפו משנות השבעים) וכריסטופר (עם רקורד פחות מרשים של אחיו, "רק" גיטריסט בלהקת הדת' השבדי "ארמגדון") אמוט נדמה כאילו הוא נלקח מאחד מעשרות אלבומי דת' מלודי אחרים שנכתבו בתקופה מקבילה או מוקדמת בכמה חודשים, מאחד מאלבומי דיסממבר, אנטומבד, אט ד'ה גייטס או עשרות להקות אחרות.

הסאונד הכללי שהלהקה רכשה לעצמה גם הוא היה זהה כמעט לחלוטין לכוח המלוכלך של אט-ד'ה-גייטס או לרעמי הגיטרה הגרובים של אנטומבד, אך הם רחוקים מלחדש משהו בתפיסתם המוזיקלית, ואמנם אינם נראים כחיקוי חיוור- אבל שקועים בביצת הדת' השבדי שאין ממנה מוצא אמיתי להצלחה, מלבד אין-פליימס אשר בשלב זה שברו את סגנונם לכיוון ההבי-מטאל היותר קליט אשר מלווה בגרגורי הסולן אנדרה, וזה בין הדברים היחידים שמבדילים בינם לבין גרסה מחוספסת במקצת של איירון מיידן. כאשר להקות אחיות כמו דארק טראנקוויליטי לא מצליחות להגיע לידי ביטוי בתחום שלהן, ואחרי מספר אלבומים יותר נוגים הנוטים להשראת הדום מטאל האירופאי בסגנון אמורפיס לקראת קצה תקופת הגראול שלהם, או להקות שהיוו לארכ אנמי (למעשה אומרים זאת ארץ'-אנמי, אבל התרגלתי) השראה כדיסממבר ואנטומבד אשר שברו בחוזקה לכיוון הזרם המרכזי, ביצירת מוזיקת רוק'נ'רול טיפה יותר כבדה מהרכבים כמו אייסי/דיסי, ואבוי לבושה על כך.

העניינים נראו עגומים (לא באמת עגומים כמו שאני מתאר אותם, הכל יחסי. אני בטוח שארכ-אנמי מכרו בכל אלבום שלהם יותר מכל הקריירה המפוארת של להקות העונות לשם דיסגורג' גם יחד) ללהקה, אך אלה לא אמרו נואש. בשנת 2001 נפרדו דרכיהם של ג'ון ליבה, הסולן של הלהקה בעל קול גרוני ועמוק, ומקומו הוחלף באישה, ולא סתם אישה, אלא בחורה שבגאון תככב על פוסטרים בחדרו של כל מתבגר, ביניהם אני, אנג'לה גוסוו, הבחורה הזו מלבד היותה בלונדינית ירוקת עיניים בעלת גוף אטלתי שבמראה החיצוני מזכירה שילוב של בריטני ספירס, אלישה סילברסטון ואנה קורניקובה, עם שכבה עבה של רשע על הפנים העדינות האלה, היא בעלת הקול השטני ביותר שבקע אי פעם מגרון אישה.

עכשיו- זו אולי תשמע רק התרשמות ראשונית בלבד, אך אין זו ההיתקלות הראשונה שלי עם בנות במטאל אשר בחרו לגרגר דרכי קולן מאשר לשיר סופראן גבוה. נתחיל מזה שההתקלות הראשונה שלי בנות בלהקת מטאל קיצוני היתה ג'ו בנץ' הבסיסטית של בולט ת'רוור, שבעבר נראתה כמו ילדת שנות השמונים וכיום נראית כמו מורה בתיכון. אחריה הגיעו הסולניות – לורי בראבו מניוקליר דת' עם החיספוס הקשה לעיכול שלה, ורייצ'ל שחברה לכוחותיהם של סיניסטר לאחרונה, וקולה מזכיר את מיטבו של כריס בארנס בתקופה טובה עד לבהמתיות של אקסיומד הברוטאלית לאין שעור.

אבל אנג'לה מעניקה גוון חדש של גראוול במגוון הנשי. דמו לעצמכם בחורה שנראית כמו מעודדת של הלייקרס במקרה הטוב, או כוכבת פורנו במקרה הפחות טוב (או שמא ?) שניגשת למיקרופון בהופעת הבכורה שלה בחוף המזרחי של ארצות הברית יחד עם הלהקה, מציגה את עצמה, מכריזה שוב שהיא לא המנהלת או החברה של הגיטריסט, והיא פה בשביל לשיר – הקהל מתמתח לדום – ארכ אנמי עברו לפאוור סימפוני אופראי ? מה פתאום סולנית ? ואז השיר הראשון – "האויב מבפנים" פרי עיטה (הלא מי יודע מוצלח מבחינת ליריקה) מתחיל להתנגן אחרי נעימת פסנתר קצרה – והקול שלה רחוק מלהיות מה שניתן לדמיין שבוקע מגרונה – כאילו צ'אק שולינדר אחז בה בדיבוק, כאילו תומס לינדברג כחכך גרונו מלא הליחה הנצחית והוא נשמע אכזרי מתמיד, כאילו דני פילת' החליט לפרוש מהטונים הגבוהים ולהשאר על הבשרניות הקשה של הגראול הסטנדרטי והאכזרי מכולם- וכל זה מגרונה של בחורה. אנג'לה מתאימה כמו כפפה (גלנטולה יותר נכון) ללהקה הזאת. היא אינה מחדשת כלום. היא פשוט מזרימה לה מרץ שלא נראה כדוגמתו אצל פרונט-וומן מאז שגואנו אייפס עשו ביצוע ניו מטאל ל"ביג אין ג'פאן".

המוזיקה מבחינתה גם שונתה קצת להתאים עצמם לתדמית החדשה של ארכ-אנמי. הם נהיו חדים יותר, חדים במיוחד, אולי הכי חדים לדת' מלודי שכזה. ההפקה חלקה ונקייה, מביאה את ארבעת הנגנים של ארכ-אנמי במתקפת מוזיקת מטאל שבדי רך אך אנרגטי ורדוף עוצמה ואנרגיה שמתאימה לתדמית החדשה, המצועצעת כמעה. אין אתגר בלשמוע את האלבום החדש שלהם, אבל הוא בהחלט ממשיך את מה שאין-פליימס הפסיקו לפי דעתי ופנו לזרם המרכזי יותר, וזה דת' מלודי על בסיס הבי/פאוור/ת'ראש מטאל – עם סולואים וירטואזים שמזכירים את הטכניקה המרשימה של דת' וקארקאס (לא לחינם מייקל אמוט היה גיטריסט שם, והוא מביא את כל הכוח של עברו עם עבודתו) ועבודת תופים מדויקת וחזקה, תשובת הדת'/פאוור מטאל לבלאק/פאוור מטאל של צ'ילדרן אוף בודום הפינים, ואם קצת מזל, יזכו להכרה שהאחרונים זכו בה במרוצת השנים האחרונות.

יש הבדל מהותי בין הלחנים של מייקל ושל כריסטופר. בעוד מייקל הוא הצד המלודי, המסורתי יותר מבחינת הרמוניות וסולואים הרבה יותר ניאו-קלאסים לעומת כריסטופר שנותן התגלמות חדשה לסולואי דת' מטאל בסגנון שפיתחו סלייר- בלאגניסטים ודיסונאנטים, כמו רעמים בסופה של מתכת. השיר הפותח של האלבום הוא "האויב מבפנים", אשר גם כאן נפתח בנעימת פסנתר מעט מלנכולית המתחלפת הקטע סינתיסייזר קצר ומיד מתפרצת בברייקים העוצמה המלודית של הלהקה, מלווה בסולו מדוייק של מייקל והשיר פותח את האלבום בחגיגה. השיר הבא, "המלאך הבוער", גם הוא מראה את הדואט הנצחי בין הגיטרות, בו כוחה של אנג'לה מקבל נוכחות יחסית פחותה, לטובת גיטרות בשיר הבי מטאל כמעט קלאסי – המזכיר מעט את האנגר 18. השיר העוקב אחריו, "לב אפל" הוא הרבה יותר ת'ראשי, מכוסה בגרוב המחוזק בחטיבת הקצב של הלהקה (שמבצעים עבודה למופת) גם הוא מן הבולטים לטובה.

עוד שירים מומלצים הם "המתים קוברים את מתיהם" המהיר והאינטנסיבי, "רעבתני" שזכה גם לוידאו קליפ המצורף לאלבום אשר מהווה אנדוקטה חביבה של אנרגיה, וכמו כן "צללים ואבק" שעובד כמעט לפי נוסחת רוק'נ'רול קלילה. האלבום אינו מיועד למי שמחפש משהו חדש, אבל חובבי העוצמה הטהורה הזאת של פאוור מטאל מעורבב בדת' מטאל וספיד מטאל מסורתי יותר, עם סולנית שכיף לחפש עליה חומר רקע לעבודה במוזיקה או סקירה סתמית למחצה, מחפש משהו שיכול להיות "אלבום השנה" עם מורידים את קטוגריית החידוש והמקוריות – מצאה לא רק את האלבום המושלם, אלא ייתכן שמדובר בלהקה המושלמת בשבילו.

עלי לציין גם שרכשתי את האלבום עם דיסק בונוס נוסף, המכיל 7 קטעים שלא שוחררו מעברם של ארכ-אנמי, הכוללים 4 דמואים של שירים שנבחרו לא לייצג אותם באלבומים שלהם, ו3 גראסות כיסוי (קלאסיקות של ג'ודאס פריסט, איירון מיידן ואיורופ), מומלץ למי שמחפש סתם נקודת מבט על עברה של הלהקה, ולהחליט מה הוא אוהב יותר. אלה שהחליטו שהם אוהבים את ג'ון ליבה כסולן, ומוזיקת העבר של הלהקה דיברה אליהם יותר, מחכים להם עוד שלושה אלבומים על זרי הדפנה שרק מבקשים שמישהו ישמע אותם. אלה אשר מעדיפים את הגרסה המצוחצחת והצבעונית החדשה, צפו להרבה דברים נוספים מהחבר'ה האלה.