Architects -The Here And Now

במשך שנים ניסתה Architect הבריטית לפרוץ לתודעה בקרב מאזיני המטאל וההארדקור. נדמה היה שלפני שנתיים סוף סוף הצליחה, כאשר שחררה את אלבומה השלישי Hollow Crown בחברת התקליטים הותיקה והגדולה Century Media. ההרכב מעולם לא היה הרכב מטאל טהור. הם שילבו מאז ומתמיד מוסיקת Emo ומוסיקת אינדי-רוק – אבל בעוד שאלבומיהם הראשונים היו מעט מעדונים, Hollow Crown היה אגרוף לפרצוף לדעת רבים מחובבי הז'אנר. היום, כאשר כל חובבי ה-Post Hardcore נושאים אל Architects את מבטם, חלה על הלהקה החובה להוכיח שגם עכשיו באלבומם הרביעי, הם עדיין יודעים לעשות את העבודה.

האלבום נפתח לרחשי מתחי תופים וגיטרות עמוסות ליכלוך בריף גיטרה מוחרש, כמה רגעים אחרי זה נכנס Tim הסולן בשאגות ופותח את אלבומם הרביעי של ה-Architects, מהשמות הגדולים והמבטיחים בז'אנר הPost Hardcore/Metalcore ואחת הנציגות הבולטות מאנגליה לצד Sikth, The Chariot,ו-Bring Me The Horizon. בניגוד ללהקות אחרות בז'אנר שמתפתחות לכיוונים מתקדמים יותר, האלבום החדש הוא סוג של דריכה במקום או אפילו צעידה לאחור והבנאליות שלו מונעת ממנו להיות אלבום מרגש או בולט ומשאירה אותו כעוד אלבום פוסט-הארדקור נוסף על המדף.

הכיוון הכללי המאוד מורגש של האלבום הוא חזרה להארדקור בכייני ומרגש, ודגש די ברור על פשטות החומר. החל מהשיר הראשון Day In Day Out, אנחנו מקבלים פלוס מינוס את המבנים של כל מה שילך פה (ובעיני גם מיצג די מסכם של רוב ז'אנר המטאלקור) אשר ממשיך את הנוסחה הרווחת של "פתיחה כועסת-ברייק-פזמון מלודי-וחזרה" . אם באלבומים היותר מוקדמים ההרכב הזה הצטיין בשירים בעלי מבנה טכני ובמוזיקה שהיא טיפה יותר מתוחכמת בקצביות שלה משאר חברותיה לז'אנר, רוב השירים פה הם שירי הארדקור-מלודי יבשים שממחזרים את עצמם בהדרגה. המטאל במשוואה כמעט ולא מורגש, ופרט לכמה שאגות חריגות, מבנים טיפה מטאליים וריפי גיטרה רודפים, אפשר היה בכיף להדביק על האלבום הזה שם של להקת Emo-Core/Post Hardcore רגשני ודביק אחרת דוגמת A Static Lullaby או From Ashes to Autumn ואני בספק אם מישהו היה מבדיל.
ישנם כמה וכמה שירים שלמרות זאת מתבלטים לטובה: Delete Rewind המכסח, An Open Letter to Myself שהוא מין סמי-בלדה מתבכיינת אבל יפה מאוד, ו Year In Year Out/Up And Away הסוחף. אבל שוב בולטת פה הבעיה שמציקה לי לאורך כל השמיעה; האלבום נשמע ידידותי מדי למאזין, אני מרגיש כאילו הלהקה התאמצה להאכיל אותי בכפית עם המוזיקה והאלבום נועד על מנת שיאהבו אותו.

הליריקה באלבום ממשיכה את אותו קו מתפשר; ליריקת הארדקור סטנדרטית, שירים שעוסקים בחברות, משמעת עצמית, אמונה בעצמך וכו', לא מפתיע לא לכאן ולא לכאן. מה שמרים את האלבום בכל זאת רמה אחת קדימה היא הלהקה שנותנת את כל כולה, ושומעים עליהם שהם מנגנים כבר כמה שנים, בחיזוק של הפקה איכותית של Steve Evetts, מפיק מטאל ותיק עם רזומה מרשים (M.O.D, Hatebreed, D.E.P, Symphony X ועוד רבים וטובים). הבעיה כמו שציינתי היא באיכות של החומר, שלא מתרומם לשום מקום מוזיקלי חדש או מעניין ונופל לכל מלכודת קלישאתית סגנונית של הז'אנר.

למרות הביקורת הפושרת שלי כאן, האלבום הזה הגיע למקום #57 במצעד האנגלי, הישג מכובד לכל להקת מטאל באשר היא. הבעיה היא שהמוזיקה היא כבר פחות מטאל, וההתפשרות המוזיקלית עולה לה בכבודה המוזיקלי, אבל מקנה לה קהל חדש ורענן, ואהבה בקרב מאזיני המוזיקה היותר פופולרית, השאלה היא כמה זמן היא תשרוד שם.