Arryan Path – Terra Incognita

Arryan Path היא להקה מבטיחה מקפריסין, פרוייקט של הסולן Nicholas Leptos שהפך ללהקה כאשר חבר אליו הגיטריסט Clement Fung. הלהקה הוקמה בארה"ב אך "הועברה" לקפריסין בחזרה די במהרה, כאשר Nicholas נעזר במוזיקאים מקומיים, בין השאר באחיו הגיטריסט Socrates Leptos, על מנת לעבד את החומרים. הלהקה הוציאה שני אלבומי דמו באורך מלא פחות או יותר, ואלבום הבכורה שלה, Road To Macedonia, יצא ב-2004 והכיל בין השאר גרסאות משופרות של חלק מהדמואים בשתי ההוצאות הקודמות.

לאחר שש שנים של אי-ודאות והתמקדות בפרוייקטים אחרים (בעבר ב- Diphtheria, כיום בלהקת רוק כבד מסורתי בשם Prodigal Earth) הלהקה חוזרת עם אלבום חדש, Terra Incognita. רבים נוטים לחשוב שהכוונה בשם הלהקה היא Aryan ("הגזע הארי"), אך מדובר בכלל בפרח לבן שגדל בארה"ב, ולכן משמעות השם היא "שביל הפרחים". כך או כך – עדיין מדובר בלהקת מטאל, אז גם אם זה לא נאציזם, כנראה שמישהו ביחסי הציבור שם נכשל שם בגדול… נראה שלמרות הפעילות הענפה של חברי הלהקה בארצם ולמעט כמה גיחות החוצה הם די אנונימיים – לא ברור כל כך מי הם ומה עשו עד כה, אך ככל הנראה האלבום הנוכחי ישנה את התמונה עבור Arryan Path ואולי אף ישים אותה על המפה העולמית.

הלהקה מציינת בהשפעות שלה בין השאר את Rhapsody, Angra, Kamelot, Queensryche ו-Iron Maiden (כש-Bruce Dickinson הוא המודל לחיקוי האולטימטיבי של Nicholas), וניתן לומר שאפשר לסווג אותה סגנונית לצד הלהקות האלה אפילו שהחבורה לעיתים מגדירה את עצמה כ-"רוק כבד". אכן יש אצל Arryan Path השפעות של רוק כבד, אך הדגש העיקרי הוא על האפיקה, מה שמתבטא לאו דווקא בתיאטרליות מוגזמת אלא יותר באלבום עקבי מאוד, עם הרבה השפעות פולק-אוריינטליות. Arryan Path מנסים לעשות למיתולוגיה את מה ש-Amaseffer שלנו עשו לספר שמות, וזו ההקבלה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא בנסיון להגדיר אותם. אם אתם בכל זאת מתעקשים – פאוור מטאל מלודי, על סף הפרוגרסיב, משהו בסגנון של Angra.

האלבום בגדול נשמע די אקזוטי – מצד אחד יש כאן מקצבי גיטרה די סטנדרטיים להבי מטאל, אבל לכל שיר יש טוויסט משלו, בדרך כלל בדמות חלילים, נעימות ערביות\מזרחיות, או קטעי פולק שונים ומשונים. מצד שני, אף אחד מהטוויסטים האלה לא לוקח את השיר "מעבר לקצה", אלא רק מוסיף לו טעם. "Molon Lave" ו-"Terra Incognita" רפטטיביים יתר על המידה והקול של Nicholas אינו מתבלט לטובה שם – הוא ישר וחסר צבע. לדעתי זו טעות אסטרטגית למקם את השירים בתחילת האלבום, שכן ההתחלה אינה לוכדת את האוזן של מאזינה חסרת סבלנות כמוני.

עם זאת, "Open Season" מפתיע ברית'ם מעולה, דאבל בסים ובפאוור מטאל אגרסיבי וטוב, עם שילוב מעניין של שירה נקייה אך חודרת, כוחנית ובלתי מתפשרת, ואפילו משלבת סלסול קטן למען האוריינטליות. הוא קצר וקולע, לא ארוך כמו הקודמים לו. עוד שירים בסגנון הזה, עם גיטרות בולטות ושירה מעניינת, היו יכולות לעשות לאלבום רק טוב. גם "Ishtar" מציג רעיונות מעניינים ומבליט את הכשרון של Nicholas שיודע גם ללטף וגם להכות, מה שמזכיר לי את Russell Allan. קל לראות שהוא זה שכתב את הליינים, שכן הם יושבים עליו בדיוק מירבי ונותנים לו להתבטא בצורה הטובה ביותר. אמנם הליינים לרוב חוזרים על עצמם בצורת בית-פזמון, אך הוא מבצע אותם בצורה נפלאה, ויחד עם גיטרות שנותנות הבי מטאל ברקע והחשיבה הפרוגרסיבית שהשירים מתאפיינים בהם התוצאה לא רעה בכלל.

ב-"The Blood Remains On The Believer" כבר אפשר לשמוע השפעות ברורות של Angra, במיוחד מבחינת התופים והשירה, ו-"Elegy" משלב בין מקצב מקפיץ לבין קלידים מתרפקים ושירה שנעה בין השניים וגורמת לך לחשוב על צוקים גבוהים ואש בוערת. זה היופי באלבום, למרות שהוא לא תיאטרלי מדי, השילוב שבין שירים סיפוריים ארוכים לשירים קצרים ועמוסי דאבלים, הרכות לצד הקצב והמהירות, המעברים החדים שבין קטעים מלטפים לעוצמתיים ללא שינוי של ממש בקצב, ובעיקר השירה המתפתלת והנוגעת בסגנונות רבים שמצליחה להוביל את השיר כולו ואת המאזין יחד – עושים אותו לאלבום שקורם עור וגידים אל מול עיני המאזין. אפשר ממש להרגיש את ההתעלות, האמביציה, ולי אישית הוא משדר בעיקר מרחבים עצומים, הרים חוליים, מדבר וחופש – בערך מה ש- Threshold הצליחו להעביר לי.

הוקסמתי מהגישה של Nicholas למוזיקה – זמר עם קול מצוין, רעיונות טובים והרבה השראה, שכותב את המוזיקה שלו כמו שהוא רואה לנכון ללא ידע מוזיקלי נרחב, ואחר כך מעביר את הסקיצות לטיפולם של מוזיקאים אחרים (אחיו בעיקר) שעוזרים לו לשפץ את השיר מבחינה מוזיקלית. העניין הזה פועל לרעתם במקרים מסויימים – יש מקומות בהם מורגשת חובבנות בהלחנה, למשל שירים שלא מצליחים להסתיים כראוי (פיידאאוט הוא אינו דרך לסיים שיר, בטח שלא חצי מהשירים באלבום) או קטעים החוזרים על עצמם ללא פיתוח ממשי, אבל ההתמקדות שלהם בתוכן ובאפיקה מפצה על כך.

אולי אם נגן או מפיק מבריק היה כותב את זה זה היה נשמע אחרת, משופץ, מדוייק וללא רבב, אבל דווקא הנסיונות של Nicholas לכתוב את מה שנשמע לו טוב, ללא יותר מדי רקע, עולים די יפה – שכן יש כאן בעיקר את הרעיון ומסביבו את המוזיקה, ולא להפך, מה גם שיש לו מנהיגות וכריזמה וקולו מוביל את היצירה כולה. ההתמקדות היא בתכנים, בשורה התחתונה – מה השיר אמור להעביר, לספר, ואת זה הם עושים יופי ולא נמרחים בקטעים שלא ברור מה תפקידם בשיר למעט הצגת הכישורים של הנגנים (Dream Theater, מישהו?). אולי אני קצת משוחדת כי אחרי הכל – זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בעצמי, אבל כך או כך האלבום הזה הוא הוכחה שזה אכן אפשרי. מרעיון טוב ייצא לבסוף שיר טוב, ולא תמיד צריך להצמד לתבניות, לחוקים או לקטעים מוזיקליים "מגניבים" רק בשביל הקטע. אני חושבת שבעידן שבו הכל נהיה קיצוני יותר במוזיקה חשוב לשים דגש על הנקודה הזאת. תנו לי לראות את המוזיקה, לא רק לשמוע אותה, וזה מה ש- Arryan Path מצליחים לעשות.