Arsis – Starve For The Devil

אני לא יודע אם זכרתי להתבאס מאובדן הליין-אפ הרצחני של להקת הדת' מטאל הטכנית Arsis – כאשר הכמעט-גאון-מוזיקלי מאחורי הלהקה, James Malone, העיף את כל ההרכב והחליף אותו באחר. אבל כפי שלא באמת התהפך לי הלב כאשר להקות אחרות שמובלות על ידי אנשים בודדים עושים רענון לכל הליין-אפ, גם עם Arsis הרגשתי יחסית בטוח. Malone כבר הוכיח את עצמו באלבום הקודם של ההרכב, We Are The Nightmare – שהיה פצצת דת' מטאל טכנית ומלודית כאחד.

אי אפשר לומר בדיוק על Arsis שהיא ממציאה את הגלגל. כבר באלבומה הקודם, והראשון שיצא בהפצה עולמית רחבה והגיע עד לחנויות בארצנו, הוכיחה הלהקה שמה שהיא רוצה לעשות זה פשוט לקחת את Heartwork של Carcass ולעשות אותו יותר ארסי, מהיר וחד. אז אם We Are The Nightmare היה ה-Heartwork של Arsis – אז אין ספק ש-Starve For The Devil הוא ה-Swansong שלה. Malone וחברים החליטו להוריד הילוך מוזיקלי. אמנם המוזיקה של Arsis עדיין אחת מהשיאים העכשוויים בעולם המטאל המלודי הקיצוני יותר, אך הדרייב המכסח של We Are The Nightmare כבר נדמה שהלך והתמוסס לו.

נתחיל מהבחירה התמוהה בשיר הפותח. האלבום נפתח עם שיר שהוא לא פחות ממבריק מבחינה מטאלית, אבל ממש לא ה-Arsis אליה התרגלנו. "Forced To Rock" (נו, תודו שזה שם מגניב לשיר מטאל) הוא קליט, לא מהיר מדי אבל רחוק מלהיות מיד-טמפו נגרר, יש בו סולו אופייני ל-Arsis וליריקה עוקצנית אודות, ובכן, שיעבוד להקות מטאל לקונבנציית הרוקנ'רול של השוק המסחרי (?). מעבר לכך, "March Of The Sick" ממשיך אותו בדיוק איפה שהוא עוצר, בטעם של אלבומיהם הקודמים של Arsis (כמו Celebration Of Guilt לאלה שמכירים את הלהקה לאורך זמן, בהחלט אלבום שניתן להשוות אליו את התוצר הנ"ל), ובצרחת Rock! אגרסיבית האלבום ממשיך להתגלגל קדימה.

אין ספק שהטון העיקרי פה הוא דגש מירבי על מלודיה לעומת הטכניקה המשתוללת של האלבומים הקודמים, אך גם בדיעבד, Arsis מעולם לא היו Martyr או Theory In Practice. זה לא שהפן המלודי של הדת' מטאל שלהם הלך לאיבוד בין כל הסוויפים, שינויי הקצב, וכל המשחקים שמוזיקאים אוהבים לשחק בהם כאשר הם עושים מטאל מתחכם. מאז ומתמיד Arsis היו החוליה המלודית על גבול הלא-באמת-דת'-מטאל של הז'אנר, עם נגיעות מועטות בת'ראש מטאל ובגריינדקור של פעם. אבל למי שאהב את We Are The Nightmare ללא ספק מדובר בצעד אחורה – ואני ממש לא משוכנע שהחלפת הליין-אפ היא הסיבה העיקרית.

אולי Malone מאס בדריסת המוזיקה שלו במהירות גבוהה מדי ובטכניקה פרועה מדי, או שהאמת, עם המעבר הדרסטי ל-Nuclear Blast הענקית – נפלה הקריאה להתמתן, בצורה מסוימת (הייתכן?). אין ספק שהשיר הטוב יותר של האלבום, "Beyond Forlorn" צובע את האלבום של Arsis בצבע אחר ומוצלח יותר. הוא גם קליט ומלודי – אבל לפחות הכיוון של ההרכב סוף כל סוף הופך לברור ושמיע באופן מוחלט, גם לאור ההוצאות הקודמות, וגם בזכות עצמו. כמו Keep On Rotting The Free World של אבותיהם הרוחניים, גם Arsis לא פוסחים על האמירה הארסית שלהם ובמהירות מסחררת, ועם ניתן לדחוף לכך קצת ציניות מרירה, אז מה טוב.

כלומר, איך אפשר להסתכל על שירים כמו "Half Past Corpse O'Clock" מבלי קצת לחייך, גם אם Arsis לא תמיד הייתה הלהקה הצינית והמרירה עם חוש ההומור המתוחכם של פעם. לא ידעתי שבוירג'יניה יש בכלל חוש הומור שכזה. למטיבי לכת מחכה באלבום שיצא במהדורה מוגבלת גם הביצוע ל-"The Lake" של King Diamond, שהאמת, ההשפעה המוזיקלית על הלהקה (וההומור המוזר באופן כללי) בהחלט מהווים סוג של תשתית הגיונית להתפתחותית המטאלית של Arsis. בגדול, בהחלט לא מדובר באלבום רע, ואף באלבום טוב, אבל אלה שרוצים באמת לטעום מהתוצרים המוצלחים של Arsis, רצוי שיתחילו עם ראשית הדיסקוגרפיה קודם לכן, ורק אז יבואו להתרפק על מה שנהיה מהלהקה לאחרונה, שזה לא רע כמו שזה נשמע, אבל בהחלט ידענו מצבים יותר טובים לפני שהלהקה התחילה לגווע (מרעב?) מבחינה מוזיקלית.