Artas – The Healing

Artas אולי נשמעים כמו שם פשוט ולעניין – אבל החבורה הזו מתעקשת להפריז בשימושים רבים מסגנונות המטאל, עם עיקרון מעורפל של ז'אנר, שכביכול אמור להיות עקבי, אבל הוא לא. אם לא שמעתם על Artas אין צורך ללכת להתחבא מתחת למיטה, זוהי ההוצאה הראשונה של הכנופיה האוסטרית הזאת, אשר קמה ב-2006, משום מקום – וחתמה בחברת התקליטים המכובדת Napalm records (שכזכור, הייתה אחראית על ייבוא עיקרי של דום מטאל גותי כדוגמת Draconian, עד אשר החליטה לקרוץ לקצוות אחרים בשוק). Artas היא הניסיון שלהם (אחרי Wolfpack unleashed) להגיח אל עולם הת'ראש-דת' מטאל המודרני, כדוגמת Hatesphere, Fear My Thoughts ואחרות. אפשר לומר שהבחירה ב-Artas די משתלמת. חבר'ה צעירים עם הרבה מוטיבציה להצליח ולצבור תאוצה, ועם תוצר מוזיקלי שהושקעו בו מלוא הכוחות מאחורי הקלעים. את העטיפה, למשל, עשה האומן המפורסם Dennis Sibeijin, ההפקה המנצנצת עושה רק טוב, וחברת ההפצה שהתמוססה לה בינתיים, SPV, הייתה אחראית לדחוף את הדיסק הזה לכל אחד.

אבל Artas לא מקיימים את מה שהם מבטיחים, והם נשמעים מפוזרים, מבחינה מוזיקלית, ווקאלית, ואמממ-גם מבחינה לשונית. המוזיקה בגדול היא דת' מטאל, ת'ראש מטאל, גרוב מטאל, אתם יודעים. אין לזה טעם של פעם וזה ממש לא נשמע כמו המחר. אבל זה נותן בראש. השירה מגוונת, מאד, ובז'אנר כה מסוגר ודחוס זה יוצר לא מעט בלבול. האם אנחנו בקטע של ה-Motorhead הגרוני והמלוכלך ? האם אנחנו עכשיו בקטע של ה-Sodom המגורגר והזועם ? אה רגע, עכשיו שירת הארדקור סטייל Sick Of It All ? ומה בא עכשיו ? משהו קצת מלודי ? כמעט Grave Digger אפשר לומר ? מאד לא ברור. הלהקה הזו אמנם בורכה בסולן שיכול להוכיח שהוא מגיע עם 12 שנות לימוד בבית הספר של המטאל, אבל בין זה לבין להיות תלמיד מצטיין יש לו עוד כברת דרך ארוכה.

אבל כאמור, סלידה קטנה נוספת מהאלבום, למרות שהמוזיקה נותנת בראש לרוב אורכו – היא התחלופה המהירה שלה השפה. אנגלית, גרמנית, ספרדתית, מה עוד ? אני כבר לא עוקב. זה מתחיל עם השיר הראשון שנקרא Barbarossa – על שם המבצע החביב והמקסים ההוא שגווה קורבנות כה רבים במלחמת עולם השנייה, ובעצם יצר את התפנית. אז אני קולט פה גרמנית מצידו האחד של המתרס, וכשהברייקדאון מתקרב (והוא בא בטעם טוב, להבדיל מרוב מה שאני זוכר מלהקות הדת'קור למיניהן), השירה היא הדבר היחיד שמושך אותך אחורה, ולא מבחינת ביצוע, אלא מבחינת אחידות הפרזנטציה שלה. במילים אחרות, בחורצ'יק – תחליט באיזה שפה אתה שר !

מבחינה מוזיקלית, Barbarossa הוא מצוין. הוא אלים במידה הנדרשת, מאיץ לסחרורים ת'ראשיים נהדרים, ואף כולל קטע דת' מלודי לקראת הסוף, לא מהצ'יזיים האלה ש-Trivium הפכו למילה גסה, אלא ממש כמו של פעם. הקטעים הגרובים עושים נהדר לשיר, והוא מתפתח ממש יפה. גם השיר הבא, Bastardo הספרדי חורץ שיניים ת'ראשיות כאשר הוא מתאבד בתור הרמקולים / אוזניות עם ריפים חותכים ומכאיבים במקומות הנכונים. אבל ההפתעה האמיתית מגיעה עם הקאבר הפתאומי והתמהוני ל-Coolio בקלאסיקה הבלתי נשכחת של Gangsta’ Paradise. זוכרים אותו ? אז דמיינו אותו עם ריפים טיפה של דת' מטאל ישן כזה של שבדיה של פעם, או כמעט בלאק מטאל, ומצד שני גרוב משונן וכועס, ושירה מהירה וקצבית – שקצת מאבדת את האפלה של השיר המקורי. אז זו גחמה נחמדה, ומצחיקה מאד בפעם הראשונה ששומעים אותה. Artas לוקחים את המשימה של לבצע את השיר הזה בסטייל שלהם הכי חזק שאפשר. אבל הם לא מעבדים את השיר הכי רחוק שאפשר, ומנסים לשמור את המבנה המקורי – חוץ מהשירה ששוב קצת מעיקה. לא הייתי מתעקש לחכות את הליין שירה המקורי, מה שגם מילות השיר לא כל כך הולמות להקת מטאל מחושלת בפלדה, פוזרקור ככל שתהיה.

הבעיה היא ש-The healing לא ממריא יותר אחרי הקאבר הזה. שיר הנושא לא סוחב, נשמע סתמי מאד לצד שני השירים הראשונים, Kontrol עם הפזמון הגרמני והמלודי-כמעט שלו מרגיש מפוספס בצורה נוראית, Through Dark Gates מתיימר להיות השיר המלודי והמוזיקלי באלבום, ומאבד מומנטום די מהר. האלבום לא ממריא. Blut מצליח לעורר גרוב קטן שמזיז את הראש אבל זהו. האלבום דועך בעוצמתו עם כל שיר שעובר, שלעתים יש קטעי ת'ראש מטאל מוצלחים, גרוב מטאל מוצלחים ודת' מלודי מוצלחים. מי שאוהב להקות מטאל בהיותן להקות מטאל, עם קצת קינק לשפות מתחלפות, או רוצה לשמוע את הקאבר הספק מוצלח ספק מפוספס של Artasהנסיון שלהם עובר בתור אלבום בכורה, אבל לא יותר מזה.