1. Lullaby for the Clairvoyants
  2. One Day (Silence – Part 2: Day Dreaming)
  3. Sex, Drugs & Scars
  4. Lady Ivy
  5. On First Earth
  6. (D)ea(r)th
  7. Into The Wild
  8. MCQ Drama
  9. Borderline
  10. The Right to Pain
  11. The Broken Frame
  12. The Cemetery Road

יש דברים שתופסים אותי כבר בשמיעה ראשונה. זמרת טובה, גראול איכותי, ריפים שמצליחים להרשים בלי להיות מסובכים, אפקטים מיוחדים. לAsylum Pyre יש את כל זה ועוד קצת, גם התחושה הברורה של אלבום קונספט עוד לפני שהוא בכלל מתחיל (ובוודאי לפני שקוראים את המילים), מושכים את המאזין פנימה בלי אפילו לשאול. העטיפה, שמייצגת משהו שבאופן ברור לא אמור להתקיים, שאבה אותי לתוך עולם מד"בי במסווה של Heavy Metal שקשה להתעלם ממנו. זה אלבומם הרביעי של החבורה הצרפתית, שעושה רושם של כזו שלא מוותרת, והוא מתהדר בשמות גדולים ומפוצצים ובעיקר בפזמונים שנתקעים בראש הרבה זמן אחרי שהאלבום נגמר.

כנהוג היום, זה אלבום קונספט. מדובר בקונספט קצת מורכב, סיפור מפותל שהרבה חלקים ממנו ברורים מהמילים אבל אחרים לא ממש מתחברים. את המילים של האלבום היה לי קשה למצוא ברחבי האינטרנט, אבל פניה מהירה ללהקה הובילה אותי אליהם ובחיפוש קצר, גם לסיפור עצמו, ואז כל הנקודות התחברו. העטיפה המשונה מספרת את תחילתו של הסיפור, ועליה רואים מה שנראה כמו דוגמנית שמשווקת מסכת חמצן. הדוגמנית היא אחת מגיבורי הסיפור שלנו, שמתאר חיים בעולם דיסטופי שבו בני האדם מתמודדים עם כיבוש אלים של צרכנות ודתות, לצד מחלת נפש שמתפשטת בלי גבולות. אותה הדוגמנית היא המייצגת הראשית של חברה שמשווקת מסכות חמצן שכאלו, ותכשירים שונים. שם האלבום, N°4, הוא פרודיה על הבושם N°5 שמייצג בעיני הלהקה את תרבות הצריכה. הדוגמנית שלנו מנהיגה קבוצה קטנה שמתכוננת למרד והסיפור מסופר ע"י אחת מחברות הקבוצה.

האלבום נפתח באינטרו קצר ולאחריו מתחיל השיר One Day – Silence, שנפתח במעין רצף סאונד שלא היה מבייש שיר היפ הופ מוצלח במיוחד. כשהגיטרות נכנסות, האווירה נדחפת פנימה ומיד לאחריה קולה של הזמרת Oxy Hart שמנצחת ביד רמה על התזמורת שהיא Asylum Pyre. הקול שלה בתחילת השיר הוא המדגם המייצג למה שמגיע בהמשך האלבום, אך לחלוטין לא האופציה היחידה. הקטע הזה מתאפיין בקול נשי חצוף ובועט שמושך הכל קדימה. מהר מאוד, רגע לפני הפזמון הקליט להחריד, מצטרף אל אותה הזמרת שלנו Yannis Papadopoulos שהופך את השיר הזה לשיר פתיחה מושלם. אם הקול של Yannis מוכר לכם כמו שהיה מוכר לי, זה רק בגלל שלפני שנתיים הוא היה בין האחראים לאחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו באותה שנה, כנראה גם הקליט ביותר, Berserker של Beast In Black. הוא התארח באופן קבוע אצל Asylum Pyre באלבום הזה, במקביל לעבודה על האלבום השני של הלהקה שלו שיצא רק לפני כמה חודשים.

האלבום ממשיך למה שהוא כנראה הלהיט הכי גדול של האלבום, Sex, Drugs & Scars, גם הוא בעל פזמון שנשאר בראש. על המלודיות המטריפות, בגיטרות ובעיקר בקלידים, אחראי Johann "JAE" Cadot, מנהיג הלהקה והמייסד שלה. אליו הצטרף כחבר להקה קבוע Pierre-Emmanuel Pélisson, לשעבר מלהקת Heavenly. הסולואים באלבום יחסית מועטים במספר אך ללא ספק מעולים בביצוע, Nils Courbaron מלהקת Sirenia הוא האחראי לביצוע שלהם וללא ספק מדובר באורח חזק שסייע לאלבום עד מאוד. ישנן טענות הנוספות שנשמעות מכל עבר אודות הלהקה, למעט פזמונים קליטים, נאמר עליהם שהם מציגים "פאוור מטאל מלודי, המשלב ריפים מסורתיים עם סגנונות מודרניים". קשה לי להגיד שאני מסכימה עם הטענה, ממש בגלל שהיה לי קשה להתחבר לאמירה שמדובר בפאוור מטאל. אין כאן שום דרקונים, אין מהירות מופרזת בקלידים או ריפים של גיטרה שגורמים לך לרצות לרוץ ולהציל את הנסיכה. מכיוון שלא מדובר גם בפרוג, אלא בריפים פשוטים וקליטים לאורך כל הדרך, ובוודאי לא במטאל סימפוני, אני נאלצת להודות שמדובר בHeavy Metal. גם עם הטענה הזאת קשה לי להסכים, כי הריפים הם לא "קלאסיים", הם קליטים, הם מהנים, אבל הם בהחלט חדשניים. השיר הבא, Lady Ivy, בעל ריף מוביל שמזכיר לי את השיר החביב עלי של להקת הפאוור הותיקה At Vance, משאיר אותי בלית ברירה עם כותרת של פאוור.

הקושי העיקרי שלי עם המוזיקה הוא בשירה בלבד. הסולנית, על אף שמציגה יכולות שירה מרשימות ביותר, היא בעלת מבטא מעט מתסכל. לא מדובר במבטא בלתי נסבל כלל וכלל, למעט האמת, לא נתקלתי בהרבה להקות צרפתיות שחפות כל כך מהמאפיינים הווקאליים של השפה הבעייתית הזאת. הקושי היחידי הוא בהטעמה, המשפטים יושבים על הקצת באופן מעט עקום, מה שיכול להקשות מאוד על הפנאטיים לדיבור כמוני. הקושי הזה בלט לי רק כשהקשבתי לאלבום עם המילים וחלף לחלוטין בפעם הבאה ועל אף שהיה כנראה הדבר שהפריע לי יותר מכל באלבום הזה, לחלוטין לא הפריע לי לשיר את כל הפזמונים ביחד איתם. מלודיות השירה גאוניות והתחושה הכללית שנשארת היא הציפייה לצעוק "Lady, Lady Ivy" יחד איתם בהופעה. האלבום ממשיך לשיר שנפתח במידת מה של עצב, On First Earth, אך מהר חוזר לריפים של האבי מטאל ולמוזיקה שמובילה את הסיפור ביד רמה. Hart מפליאה במשחקים ווקאליים מרתקים ואפילו פוזלת מדי פעם לקולות גבוהים מרשימים במיוחד.

לאט לאט התחושה היא שהכל מתחיל להשתבש, והגראולים של Raf Pener מהלהקה T.A.N.K דוחפים קדימה לתוך שיר עצבני באופן מיוחד על סוף העולם, Dearth, שהוא שילוב מילולי מבדר בין המילים Earth ו-Death. השיר הזה הוא הייצוג החזק ביותר של כל האורחים והנגנים הקבועים באלבום. הגיטרות מחזיקות ריפים עצבניים במיוחד שנותנים תחושה של ריצה, בתמיכה חזקה של קלידים, באס ותופים שדוחפים קדימה ומעל לכל ציפוי מתוק של גראולים מכשפים, לצד שירה נקייה, נשית וגברית. את כל זה עוטפים הסולואים של Courbaron, מה שהופך שיר שבהחלט לא מחזיק במילים החזקות ביותר באלבום, לאחד השירים החזקים ביותר בלי כל קשר.

הסיפור ממשיך לעוד אחד מהשירים הקליטים יותר, רגע של שקט שמתבטא בעיקר בסאונד קלידים ייחודי ושירה יפה יותר מהרגיל. מלודיית השירה בבתים של Into The Wild היא מהנה ומעניינת, והפזמון לגמרי קורא לקהל לצעוק יחד איתו את השורה הנדושה שבהחלט משחקת כאן תפקיד חשוב. גם כאן המאזין מקבל טעימה מסולו מעולה שלחלוטין דוחף את השיר קדימה ובהמשך, גם אלתורים ווקאליים שתומכים את האווירה, מודולציה בפזמון ושאר מוטיבים מעט פופיים אבל ללא ספק מהנים. Mcq Drama מקבל פתיחה מעניינת בגלל סאונד הקלידים לצד תופים מרתקים. השירה נתמכת באפקטים מכניים ואפילו בצרחה קטנה שאני יכולה להישבע שהגיעה הפעם מHart. גם כאן אנחנו מקבלים פזמון קליט ושוב, שיר שאם היה מנותח באופן יבש היה יכול להיתפס לחלוטין כפופ – ניינטיז עם קצת עניין, אבל הגיטרות והסאונד המיוחד ללא ספק נותנים לשיר הזה ולאלבום כולו את המטאל שדוחף קדימה את כל הסיפור. גם סי פארט שבטי, עם צעקות ותופים, תורם לתחושה המהנה הזאת.

הגישה הזאת, בה לוקחים מאפיינים של פופ – ניינטיז ושמים עליהם מלא מטאל בכדי ליצור יחד פאוור מטאל כיפי ומרתק זה משהו לא חדש. הרעיון הזה שוכלל ע"י אותם Beast In Black, להקה שהשאירה אותנו עם פזמונים תקועים בראש ממש עד לאלבום השני (שלצערי הרב מאוד, לא השאיר לי שום פזמון שכזה תקוע בראש) ועכשיו הזדמן לי לשמוע עוד אלבום כזה, מלא בפזמונים שאשיר לא מעט בזמן הקרוב לעצמי. מחלת הנפש פוגשת אותנו בשיר Borderline, עוד שיר מצוין עם פזמון קליט ואפקטים רובוטיים היישר מהניינטיז על ריפים מהנים ומקפיצים. מדובר בעוד שיר שיקפיץ את הקהל בהופעות חיות, בוודאי. מלחמת המורדים עומדת להיפתח ומבהירה זאת הפתיחה של The Right To Pain, בריף גיטרות כועס. אליה מצטרפים הקלידים ששולחים את המאזין לרוץ ולהציל את הנסיכה סוף סוף. השירה בבית של השיר הזה היא לא סטנדרטית ומרגישה יותר כמו ילדה מעצבנת, מותאמת בדיוק לסגנון. את הילדה המעצבנת מחליף קול גברי שמעורר את השיר והופך אותו לשיר הפאוור המוחלט ביותר באלבום, מהיר וחזק. בפעם הראשונה בעיית ההטעמה שהפריעה לי לאורך כל האלבום נעלמת, אבל על חשבון הושבת השירה על הקצב. זה שיר טוב שהיה יכול להיות מעולה עם קצת עבודה של הושבת מילים, מה שקצת מפריע לאיכות שלו.

הקושי לא מחזיק לזמן רב כי מהר מאוד אנחנו מתקרבים לסוף האלבום. השיר הבא הוא The Broken Frame, שנשמע לחלוטין כמו שיר סימפוניק מטאל ללא הגיטרות שמחזיקות בסאונד ברור של האבי מטאל. השירה עצובה ומרגשת וזה אכן שיר ההתפרקות לפני הניצחון. מדובר בשיר מרגש שמוחזק כולו במלודיה שמזכירה מעט את השירים הפולקיים יותר של Nightwish. את הבית השני עיטרה הלהקה בדבר שצריך להגיע בהופעה, קריאות "היי", שעובדות לגמרי אבל אולי לא מתאימות לחלוטין לביצוע. בפזמון השני מתחבא לו גם סולו באס קטן שלי, ממש עושה את זה. התופים עושים מאחורי הקלעים עבודה מצוינת לאורך כל האלבום עם מקצבים מעניינים שלא מעפילים על אף כלי מלודי יותר, בכוונה. מדי פעם מציצות להן הבלחות של תופים ללא כל כלי אחר שמבהירות את איכות העבודה של המתופף Thomas "KAS" Calegari שמחזיק את הלהקה בשתי ידיים (ושתי רגליים).

האלבום נגמר באחד השירים הטובים ביותר, The Cemetery Road, שנפתח גם כן בסולו באס – תופים שעושה את העבודה. הפזמון הוא קליט להחריד, בעיקר כי מורכב משתי שורות שחוזרות על עצמן באופן מושלם. מדובר בשיר מצעד, יציאה לקרב, והוא ממלא את המאזין בתחושת שייכות והכרח. לא פעם שאלתי את עצמי באשר לסידור אלבומים, האם נכון לשים את השיר הטוב ביותר בסוף. Asylum Pyre הוכיחו לי שזאת הדרך לפעול, כמובן שלא הייתה להם ברירה כי הסיפור דורש זאת, אבל השיר הזה משאיר אותי עם טעם של עוד. בכל פעם שהאלבום הזה נגמר, שרתי את הפזמון באובססיביות עד שהתחלתי לשמו את האלבום פעם נוספת. אין ספק שזה מצב מעולה בשביל כל להקה, והם הצליחו, בענק. האלבום הזה מכיל מוטיביים שהתגעגעתי אליהם, בעיקר לאחר אלבומם השני של Beast In Black, להקה שמהווה ללא ספק השראה או לכל הפחות חברות אמיצה, לאור ההתארחות של הסולן באלבום. התגעגעתי לביצועים דוגמת Berserker בשנתיים שעברו מאז צאת האלבום ההוא ובשעה טובה, קיבלתי מלאי חדש של פזמונים לצעוק. עכשיו חסרים לי רק אנשים נוספים לצעוק איתם.

האלבום הזה של Asylum Pyre מביא לשולחן משהו חדשני, לא בגלל הניסיון הנואש לשבור מוסכמות ולערבב, אלא דווקא בדרך בה הם לוקחים דברים קלאסיים כל כך, כמו ריפים של האבי מטאל, ומשלבים אותם יחד עם סאונד וביצועים שהם קלאסיים עבור הדור שלנו כמו פופ מהניינטיז, מעט מטאל סימפוני ופולקי ואפילו לא מעט פאוור מטאל. זה אלבום מצוין שמחזיק את המאזין בציפייה דרוכה עד לפעם הבאה ומשאיר טעם של עוד, בלי להימאס. חובבי ההאבי מטאל והפאוור שמחפשים משהו חדשני, שכבר לא נשמע שחזור של אותם הדברים שוב ושוב, זה בדיוק האלבום בשבילכם.