Atheist – Jupiter

"אתאיזם-השקפת עולם אשר אינה כוללת אמונה באלים, או לחלופין, שוללת לחלוטין את קיומם של אלים" -וויקיפדיה. Atheist, בהתאם לשמה, סירבה מאז ומעולם להתפשר במוסיקה שלה ולהיכנע לאל מוסיקלי זה או אחר. כמו הרבה עופות מוזרים במטאל ולצד להקות כמו Cynic, ,Paradise Lost Cradle of Filth, SYL, ועוד רבים וטובים, היא נפלה בין הכיסאות.לא דת' מטאל דופק ראשים, לא ממש פרוגרסיב או ג'אז, אלא מין מוטציית כלאיים עם דאבלים לצד לידים בולטים של בס ,סולואים דיסוננטיים וסולן שלא החליט אם הוא Dave Mustaine צרוד, או סולן דת' מטאל אימתני. והנה, השנה, 17 שנה לאחר ההוצאה האחרונה שלה האלבום הלא רע בכלל Elements יוצא לו, אלבום חדש מלהקה שעשתה מהפכות שקטות בין דפי ההיסטוריה. למי שלא שמע/לא יודע/צירוף המילים דת' מטאל טכני זה מנדרינית בשבילו, Atheist התחילו את דרכם בשנת 1984 במזג האוויר הטרופי (והפורה ללהקות דת' מסתבר) בפלורידה, תחת השם Oblivion, ששונה לבסוף לAtheist. לאחר שהתגבשו סגנונית אחרי מספר הקלטות והקליטו את אלבומם הראשון Piece of Time. הלהקה לא נחה לרגע, וטרגדיה פקדה אותם ב 91' כשהבסיסט שלהם נהרג בתאונת דרכים. ב-91' הוציאה הלהקה אלבום נוסף שהפך לקלאסיקה, Unquestionable Presence, ואז התפרקה בפעם הראשונה. ב 93 היה האיחוד הראשוני והזמני (ע"מ להקליט את האלבום – Elements, שהם היו מחויבים לו ע"פ חוזה עם חברת התקליטים) ואז ההרכב התפרק שוב.

אז מה קורה באיחוד הנוכחי? הרבה.
כבר מהשיר הראשון אנחנו מקבלים התקפת תיפוף רפטטיבי עם ברייקים מסתובבים וריפים חורקים שמתגברים ומתעוותים עם כניסת השירה של Kelly Shaefer, שנשמע ממלמל לעצמו כסכיזופרן עם ראולים חלושים אל תוך פזמון . אפשר להרחיב ולכתוב עוד תיאורים ציוריים במשך 3 סקירות ועדיין לא לקלוט לחלוטין מה הולך שם. מובן לי לגמרי איך בהופעות לצד Death ז"ל בקהל לא הבינו כיצד לאכול אותם. הליריקה לא עושה את הסיפור פשוט יותר, בשיר השני, שאומנם קל יותר לעיכול אנחנו שומעים על "דאייה משלה", המילים מדברות על האשליה שברעיונות, רעיונות גדולים מדי כדי שנתמודד איתם, עד כדי כך שהם דוחפים אותנו לשיגעון. שאר הנושאים באלבום נוגעים בנצרות, בנושאים נפשיים ופסיכולוגיים ובביקורת כוללת על המין האנושי. בכל מקרה להתייחס אליו ברצועות זה לחתוך אותו בגסות.

כמיטב המסורת ובהמשך לאלבומים המוקדמים ההשפעות שיש על החבורה הזו הן רבות, ובין שירים אפשר לטעום רגעים מוסיקליים לא קשורים בעליל; נגיעות של היפ הופ, טריפ הופ, פיוז'ן,ג'אז, פרוגרסיב רוק, סמבה, רומבה, צ'ה צ'ה הארדקור ועוד. לא סתם אומרים עליהם שהם דת' מטאל טכני – זה פשוט הדרך הכי קצרה וקלה לנסח מה שהחבורה השרוטה הזאת מנגנת. כולם נותנים את נשמתם בדיסק מעל ומעבר, שני הגיטריסטים שטוחנים עצמם בסולוים וריפים ללא קשר קצבי ברור, המתופף שקופץ מבלאסט ביטים לתיפוף מינימליסטי, בסיסט על גבול הפיוז'ן שמלווה את היצירה בבס נשמע היטב וסולן שמסוגל להניע את עצמו בין ת'ראש אל גראולים בינוניים של דת' מטאל.

לא משנה כמה פעמים אקשיב לאלבום הזה, כמו לכל אלבום אחר של ההרכב לעולם לא ארגיש שקלטתי אותו לגמרי. לשפוט את האלבום לשלילה כמותו להגיד מכוער על ציור של פיקאסו אפרופו ציורים, שאפו לאלירן קנטור הישראלי על העטיפה המדהימה). רק אסכם שמבחינתי ההישג הכי גדול של האלבום הזה הוא שהוא לא מרגיש כאילו הם אף פעם הלכו או התפרקו, אלא כאילו הנה יצא לו עוד אלבום של Athiest, כשם שלא עברו כמעט 20 שנה מאז שהם הלכו. אם אתם אוהבים לחשוב עם המטאל שלכם, מחפשים את ההשקעה במבנה של המוזיקה עצמה ולא בגודל הצלב ההפוך זה לגמרי בשבילכם. לפעמים צריך להפעיל את המוח תוך כדי שאתם מטלטלים אותו בהדבנגינג (: