Atrocity – Werk 80 II

לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש אוהב קאברים. לא סתם קאברים, אלא כאלו של להקות מטאל שבחרו לצאת קצת מחוץ לגבולות הז'אנר אל עבר שירי מיינסטרים תמימים. להבדיל מגרסאות כיסוי שלהקות עושות לשירי מטאל ידועים, לרוב נקבל ביצועים לא רעים בכלל או אפילו כמה יציאות מעניינות ויוצאות דופן.

זה הוא המקרה עם האלבום החדש של Atrocity. הלהקה, אשר החלה דרכה בגרמניה עוד ב-1985, עברה תהפוכות רבות במהלך השנים – היא החלה לנגן בסגנון הגריינדקור, עברה לדת' מטאל קיצוני, התדרדרה למטאל גותי רגשי וחזרה בשנית לעשות דת' מטאל סימפוני באלבומה האחרון Atlantis – שיצא ב-2004 וזיכה אותה בהצלחה לא מעטה.

כעת, חברי Atrocity לקחו שוב צעד אחורה אל עבר הסגנון הגותי וחזרו עם המשך ל-Werk 80 – אלבומם מ-1997 בו ביצעו גרסאות כיסוי למיטב שירי הפופ של שנות ה-80'. גם הפעם מדובר באותו קונספט, אך להבדיל מהחלק הראשון, בחירת השירים פה הרבה יותר מוצלחת לטעמי כמו גם הביצוע, שמטובל ביציאות סימפוניות מרשימות, קטעי מקהלה וסאונד יוצא מן הכלל לכל אורכו.

Werk 80 II נפתח בקאבר לשיר "People Are People" של Depeche Mode – ותסלחו לי מעריצי הלהקה, אבל כבר מהצליל הראשון התאהבתי בגרסה של Atrocity, בשילוב התזמורתי של כלי המיתר ובמקצב של השיר, שעולים פי כמה וכמה על הגרסה המקורית. עם התחלה כזו, כבר ידעתי שאני הולך לאהוב את מה שיגיע בהמשך ובהחלט לא התאכזבתי.

את Bronski Beat אני בספק אם מישהו מכיר, אבל "Smalltown Boy" בטח לא ישמע זר לאלו מכם שגדלו בשנות ה-80', כמו גם הרבה שירים אחרים באלבום שבודאי לא תזכרו מי ביצע אותם במקור. האמת היא שזה לא משנה, כי Atrocity לוקחים את הביצועים המקוריים ופשוט נותנים להם טוויסט מטאלי-סימפוני שנשמע מעולה – כבד מצד אחד, ומאד מלודי ומתאים להלך התקופה מצד שני.

Alex Krull הסולן נשמע טוב בין אם זה עם שירת הקלין שלו – שמאד מזכירה את סגנון ה"דארק אייטיז" – ובין אם זה בגראוולים קלים, שמגיחים לרוב כליווי, אך לעיתים משמשים גם בתפקיד מרכזי כמו בשיר "Relax" של Frankie Goes To Hollywood. מלבד Alex תוכלו לשמוע מדי פעם גם גיבוי נשי מצד אישתו, הלא היא הסולנית Liv Kristine, לשעבר מ-Theatre Of Tragedy וכיום בהרכב הגותי Leaves' Eyes בו משתתפים גם כל אחד מחברי Atrocity – לכו תבינו.

למרות שאיני נמנה בין מעריציה של Liv, הקול שלה כאן דווקא לא עולה לי על העצבים – וכדוגמה לכך אציין את השיר "Don't You (Forget About Me)" של Simple Minds, שפשוט עושה לי צמרמורת כשהוא נפתח באותה מלודיית שירה נשית של הביצוע המקורי רק בליווי מטאלי נהדר. "The Sun Always Shines On TV" שמגיע לאחר מכן מציג שוב יכולות מרשימות של הזוג והפעם בדואט מנצח שלוקח את הקלאסיקה של A-Ha הנורבגית לגבהים חדשים.

"Fade To Grey" של להקת Visage, הוא עוד שיר קלאסי, עדין ויחסית מוכר, אך הביצוע של Atrocity פשוט מפוצץ אותו מכל הכיוונים בעיקר בזכות הפתיחה החזקה עם הגיטרות. בשיר הזה Atrocity הצליחו לשלב באופן כמעט מושלם בין המטאל המודרני לבין הרטרו ואף לקחו את הסולנית Jensara Swann מלהקת הגות' מטאל The Veil כדי שתדלקם בצרפתית את הקטעים מהשיר המקורי אחד-לאחד – זה הוא בהחלט אחד מהביצועים האהובים עלי באלבום.

משם אנו ממשיכים עם "Such A Shame" של Talk Talk, שפעם נוספת מצליח לשמור על המלודיה המקורית שלו בזכות התזמורת ונגני הלהקה, שעושים לכל אורך האלבום עבודה מעולה. לאחריו מגיע "Keine Heimat" שהוא השיר היחיד שלא הכרתי במקור – כנראה כי הוא שייך להרכב גרמני מצליח בשם Ideal – אבל הביצוע של Atrocity מציג אותו כשיר עם אופי מאד אינדסטריאלי, המשלב תיפוף תותחי לגמרי.

את Eurythmics אני בטח לא צריך להציג כמו גם את השיר "Here Comes The Rain Again" שמבוצע בצורה ממש דומה למקור, רק עם נגינת כינור ברקע ועם גישה קצת יותר מהירה. לסיום אנחנו מקבלים גרסה מאד נחמדה לשיר "Forever Young" של Alphaville, בה הקיצ'יות משפריצה בכמויות – בעיקר בגלל השירה בציבור שבפזמון – אבל בשלב הזה, אנחנו כבר עמוק בפנים וזה ממש לא משנה.

אני בטוח שלאנשים שלא רק שמעו אלא חיו את שנות ה-80' יהיו כמה הסתייגויות מהעיבודים של Atrocity באלבום הזה, או אפילו ישנאו אותם לגמרי – אבל אני נהניתי מכל רגע ורגע. מלבד זאת, אני מאמין שגם אלו שלא שמעו את הביצועים המקוריים לשירים באלבום הזה יוכלו להפיק ממנו הנאה לא פחות, מכיוון שהוא עדיין נשמע אחיד בדרכו שלו. ואם זה עדיין לא קנה אתכם, אז אולי מבט ממושך בעטיפה יעשה את העבודה, כי מה אומר "אייטיז" יותר מבחורה שווה בבגדים מינימאליים על עטיפה של אלבום? או בעצם, מה זה לא אומר?