Avenged Sevenfold – Avenged Sevenfold

את התופעה שהיא Avenged Sevenfold אפשר להגדיר כ-"מוזיקאים מוכשרים כשדים שהחוש העסקי שלהם מפותח לא פחות מאשר הכישורים המוזיקליים שלהם". וזו ההגדרה שלי. האזנה מרוכזת לשלושת אלבומיהם הקודמים מגלים חבורה של אנשים ממש מוכשרים, שיודעים לנווט בין סגנונות מוזיקליים שונים, ומשלבים השפעות בצורה חכמה במיוחד, אבל האג'נדה הראשונית שלהם היא להרוויח כמה שיותר כסף. קשה להתעלם מזה – כל שיר נשמע כמו הפקה של מיליוני דולרים, מעין גרסא מטאלית במיוחד לבריטני ספירס (לפני תקופת הקרחת והפרנויות).

קיבלתי לידי את האלבום החדש של Avenged Sevenfold, ולאחר שראיתי את התמונות שלהם, ארוחת הצהריים שלי טיפסה במעלה צינור הוושט. אחרי שבלעתי מחדש את הארוחה הבנתי סוף סוף את המשמעות של המושג "אימו". אז ככה אמורה להיראות להקת "אימו", גם אם לא מבחינה מוזיקלית. מעבר לזה ההרכב עושה מטאל אמריקאי עכשווי – שירים טובים (לרוב) שאמורים לאחד את כל סוגי המטאליסטים באשר הם אל אצטדיון אחד, ולגרום להם לקנות את האלבומים, החולצות, המייקאפ, הניטים וכל אביזר אחר בנמצא, בשביל שעוד כמה שנים הם יוכלו להביט אחורה בערגה ולומר "אח, איך הייתי פעם בועט במוסכמות".

קצת קשה להתייחס ברצינות לטקסטים וללחנים של Avenged Sevenfold ברגע שרואים איך הלהקה נראית – מהדורה מאופרת היטב של בובות פלסטיק מהונדסות שמככבות על פוסטרי אמצע של מגזיני נוער מלוקקים, אבל אי אפשר שלא לנסות – שהרי אחרי הכל מדובר במוזיקאים אמיתיים. האזנה לאלבום האחרון שלהם (בינתיים), ששמו כשם הלהקה, רק מחזק את המסקנה שאליה הגעתי בתחילת הסקירה הזו – החבר'ה האלה מנגנים מעולה, בדיוק וטכניות שלא תבייש אף הרכב פרוגרסיב, ובאגרסיביות שלא תבייש את אסכולת הדת' הברוטאלי ביותר.

הם יודעים לשלב השפעות של Rage Against The Machine, Queen, Metallica, Ramones וכל הרכב רוק-מטאל אחר אשר הילך אי פעם על פני האדמה. כש-Synyster Gates, הגיטריסט המוביל, פוצח בסולו בשיר "Almost Easy", קשה שלא להתרגש – הבחור ידוע מה לעשות עם האצבעות שלו, וגורם לך לשכוח לרגע שאתה בעצם שומע שיר של כריסטינה אגילרה.

למי שעדיין לא מכיר אותה (ואני מניח שאין הרבה כאלה), Avenged Sevenfold היא להקה אמריקאית שפועלת משנת 1999, זכתה באינספור פרסים ומכרה מיליוני אלבומים. היא החלה כמעין גרסה מאופרת היטב ללהקת מטאלקור, ועם הזמן ריככה במעט את הסגנון שלה, לכדי שילוב מוזר בין מטאלקור לסתם הבי מטאל משובח. אם היה מדובר בהרכב ששידר אמינות ואותנטיות, היינו קוראים לתהליך הזה "התבגרות מוזיקלית" (עיינו ערך Megadeth ו-Metallica, לפחות עד Load).

חלק מהשינוי שלה קרה בגלל שסולן הלהקה עבר בעיות שונות בגרונו ובעצם נאלץ לעבור מצרחות קור לשירה מלודית, אבל כאמור, Avenged Sevenfold היא מכונת כסף מהונדסת היטב, ותהליך "ההתבגרות" שלה הוא בעצם ניסיון מוצלח לקנות עוד קהל הדוק – למרות שאני בטוח שההרכב עצמו משוכנע שהוא מצליח לגוון ולהשתכלל מוזיקלית.

בשיר השלישי באלבום החדש, "Scream", אפשר לשמוע את המהות של ההרכב – לחן בסיסי ומוצלח, שמורכב מריף גיטרה עם שורשי בלוז חזקים, מלווה בריף תופים גרובי, כשהסולן M. Shadows מצליח לעורר מקולו הרך יחסית עוצמה וגרוביות ששואפת השפעה ברורה מאקסל רוז, סבסטיאן באך ועוד אי אלו סולני גלאם מטאל שאוהבים לשיר מהביצים. לאחר שני בתים מוצלחים כאלה, מגיע פזמון מלודי ולא ברור, שמזכיר לרגעים קלים את Muse, אבל עם קצת יותר טכניקה בנגינה.

הפזמון השני כבר מכיל הרבה יותר אלמנטים "מטאליים", כגון דאבל בס בתופים, ולאחריו מגיע סולו טאפינג פנטסטי שהופך להיות דיאלוג גיטרות סטייל Iron Maiden ומתפתח לכדי השפעה ברורה מ-Dream Theater, שבעצם גנבו את הקטע ש-Avenged Sevenfold גונבים מהם מ-Muse. וכל זה, להזכירכם, בשיר אחד, שלא עולה על חמש דקות.

מה שהכי משעשע בהרכב הזה, שעד נקודה מסוימת באלבום, באמת נהניתי להקשיב לו. שלושת השירים הראשונים, למרות הפופיות הבולטת שלהם, מהנים מאד, כי אין מה לעשות – מדובר במטאל מהוקצע ואפוי היטב. השיר הרביעי, "Afterlife", הוא כבר שבלונת "מטאל MTV" – קצת כלי מיתר, פזמון מלודי, שירה מתבכיינת, ואני בטוח שהקליפ של השיר הזה מציג את הלהקה כחבורה שרירית עם שיער מעוצב היטב, ודמעות תנין שמורחות את האיפור שלהם.

לא ראיתי את הקליפ עדיין, אז אם מישהו ראה וגילה שאני צודק, אני מבקש קרדיט על היותי נביא. סולו הגיטרה אה-לה פטרוצ'י שמככב באמצע השיר לא מצליח להרים אותו מאפרוריות וחוסר אמינות. כאילו בשביל להצדיק את חששותיי, השיר הבא מתחיל כבלדת בון ג'ובי למהדרין – נפתח בריף אקוסטי (מבלי לשכוח את הסלייד האמריקאי המוכר), עם טקסטים עמוקים בסגנון "I reach for the sky, I question why".

הכיוון המטאלי שהשיר פונה אליו לאחר כארבעים שניות לא מצליח להפוך אותו למשהו מקורי, בעיקר כי הפזמון הוא עיבוד רועש לפזמון המטופש שנוגן קודם לכן ב-"עדינות אותנטית". ובל נשכח את סולו הצוקים. גם את זה יש לנו. השיר הבא "Unbound" הוא מעין Surfer Punk עם ליין פסנתר מזעזע, ותפקיד שירה ילדותי שבפזמון הופך לגניבה ישרה מ-Muse, שכנראה סימנה עצמה כהשפעה המובילה של Avenged Sevenfold – מה שיכול להסביר את הבינוניות אליה נופל האלבום (מזכיר קצת את הנפילה המטאורית של Muse לתהומות הקקה).

עד סוף האלבום, Avenged Sevenfold ממשיכים ליצוק עוד ועוד נוסחאות מוזיקליות שהוכחו כמניות בטוחות ל-"גיוון מוזיקלי" אל תוך הפקת המיליונים שלהם, בדרך לעוד "הכרה ביקורתית" (כמאמר השיר הראשון באלבום). בין אם מדובר בשילוב של ריפים אוריינטליים ("Brompton Cocktail"), רגעי Iron Maiden קלאסיים בשילוב עם ערבול קולי אה-לה שר ("Lost"), תזמורת ולחן אופראי עם השפעות מיסטר באנגל וסקא ("A Little Piece of Heaven") ועוד בלדת בון ג'ובי מזעזעת לקינוח, בדמות השיר האחרון באלבום.

הייתי רוצה להתעכב על השיר הלפני אחרון באלבום "A Little Piece Of Heaven" – ניסיון ליצור שיר מעניין, שמורכב מכל כך הרבה השפעות מוזיקליות, עד שהראש רוצה לבקש מחילה על דברים רעים שעשה בעבר: מתחיל בטקסט ספרותי, כמבקש לתת לשיר ארומה פרוגרסיבית, ואכן מצליח – שאכן מדובר בשיר פרוגרסיב מטאל מרשים. עם התזמורת שמלווה אותו, השינויים הרבים במקצבים, משקלים וסגנונות, הלחן הקרקסי העמוס שמאגד דת' מטאל, ת'ראש ואת ההזיות של מייק פאטון, בדרך לפזמון מרגש שנגמר כליין שירה שמעלה גיחוך, כי מרגש הוא בטוח לא.

מה שכן, לרגעים בשיר נדמה שמדובר בפסקול של דני אלפמן שכתב לעוד סרט של טים ברטון. השיר הזה מדגים עד כמה עצוב הסיפור של Avenged Sevenfold – הרכב שיכול לנגן מוזיקה טובה, אבל בוחר לחיות בארמונות עד סוף ימיו, גם אם זה מצריך את מכירת הנשמה לאלוהי הכסף.

אני בטוח שאם חברי ההרכב היו מורידים את האיפור, נותנים מנוחה לג'ל, חוזרים לשמות המקוריים שלהם (Zacky Vengeance? נו באמת, תעשו לי טובה…), ונותנים לעצמם לנגן את מה שהם באמת רוצים לנגן – ולא את מה שהם חושבים שיפלס דרכם אל הלבבות והארנקים של עוד כמה ילדים שלא מוצאים את הדרך בנבכי התיכון – היינו מקבלים את האחת הלהקות הטובות של שנות האלפיים.

במקום לקבל את העילוי הבא של המטאל, אנו מקבלים את האלבום הרביעי של הרכב העל מארה"ב, שיותר מהכל מעלה בנו חיוך מריר וציני, ורצון לכתוב שיר על רצח הנשמה ע"י הכסף. כי זה בדיוק מה שהאלבום של Avenged Sevenfold מתאר.