Avenged Sevenfold – Nightmare

בחיים שלי לא שמעתי משהו שנופל להגדרה של Pop Metal יותר מ-Avenged Sevenfold החדש. פעם הלהקה הזו עשתה Metalcore. נכון, זה ז'אנר בעייתי כשלעצמו, אבל הייתה שם מוזיקליות גבוהה. אני זוכר שידידה שלי ישבה והכריחה אותי להקשיב לשירים כמו "Unholy Confession" ו-"Chapter Four" בטענה שזה בדיוק מה שהיה קורה עם Metallica, In Flames ו-Sun 41 היו עושים ילד משותף. אז נכון שהחלקים של ה-Sum 41 היו מלכתחילה פחות מקוסמים לי, אבל בתור להקה שהתברגה בתודעה שלי כאחת מהלהקות הראשונות ששילבו בשכל מטאל מסורתי פחות או יותר עם פופ-פאנק והארדקור, ובעצם מה שה-Metalcore התיימר להיות בהתחלה, Avenged Sevenfold ממש הצליחה לקלוע לנוסחה המתבקשת באלבום השני Waking The Fallen.

אבל שם הרומן שלי איתם נגמר, וגם זה בהגזמה. אי אפשר להכחיש שחברי Avenged Sevenfold הם נגנים מעולים, ומלחינים לא רעים, אבל City Of Evil שעמם לי את הצורה, שלא לדבר על האלבום הנושא את שם הלהקה שהגיע אחריו. בכל זאת, עם כל אלבום חדש, לא באמת איבדתי תקווה בנוגע אליהם. להקה שיש בה נגנים מעולים רק צריכה את הדחיפה הנכונה. באמת קיוויתי שהאלבום החדש Nightmare יהיה דחיפה לכיוון הנכון. היו לכך כמה סיבות, מן הסתם Mike Portnoy היא אחת מהן.

אני לא מעריץ מושבע של Dream Theater, מחזיק רק את הדיסקים שאני ממש אוהב שלהם בבית (שזה הרבה יותר ממה שיש לי מ-Avenged Sevenfold) אבל אני לא יכול להכחיש ש-Portnoy הוא אחד מהמתופפים המוכשרים ביותר בעולם הרוק. ביומרה הגדולה להיות Neil Perret של הדור שלנו (ובהצלחה די מרובה) Portnoy היה נושא הנס עבור עולם של מתופפים צעירים של איך לתופף באופן מקורי ומוכשר, ועדיין לא לשעמם או להישמע עמוס מדי. לדעתי האישית, החל מ-Scenes From A Memory הוא לא עשה שום דבר מעניין ורק משך את הלהקה למטה לכיוונים פופיים יותר ומעצבנים יותר (גם כשהוא כן שכנע את חבריו לעשות מטאל). אבל לא היה אפשר להכחיש את אהבתו העצומה למוזיקת מטאל במרוצת השנים. אם זה הבחירה ב-Opeth בתור שותפה להופעות, היח"צ המאסיבי שהוא ארגן ל-Symphony X או אפילו תיפוף אורח עם Overkill המעולה. אז הצטרפותו, שדאז הייתה בגדר זמנית, ל-Avenged Sevenfold לא הפתיעה אותי. עזיבתו של Portnoy לטובת Avenged Sevenfold במשרה מלאה הפתיעה אותי מצד שני, אבל לפעמים החלטורות קוסמות יותר מהמשרה המלאה.

אז בנוגע לתיפוף באלבום? במילה אחת, מאכזב. בכמה מילים, לא עונה על הציפיות. חוץ משיר הנושא וכמה קטעים ששומעים בבירור ש-Portnoy מביא קצת מעצמו הוא לא עושה שום דבר שמצדיק את הנוכחות שלו באלבום. Avenged Sevenfold יכלו לשים כל מתופף במקומו, ולא רק זה, האלבום הרבה יותר פשטני מהאלבומים הקודמים שלהם מבחינה מוזיקלית. אין לי מושג אם גם בזה הייתה ידו של Portnoy בדבר, אבל אם מי שניגש לשמוע את האלבום הזה בגלל "המתופף של Dream Theater", מחכה לו מבוכה ברמה של עוגת קצפת לפרצוף. עכשיו, אחרי שהבהרנו את הקטע הזה, יש כמה חלקים נחמדים באלבום הזה. אבל גם הם ברמה של שירים בינוניים לעומת שירים של להקות מאותה הליגה כמו Bullet For My Valentine שלמרות שהחליטה באלבום האחרון שלה להוריד הילוך, עדיין יצרה אלבום יותר כבד ומרשים מבחינה מוזיקלית (ולמען הסר ספק נוסף, לא, הוא לא אלבום טוב), או Trivium שממשיכה להשתפר מאלבום לאלבום (ועדיין לא משחררת יצירות מופת, למען הסר עוד ספק).

אז שיר הנושא, שכבר התפרסם באינטרנט (לא בחינם, כבדרך אגב, אלא דרך iTunes) הוא לא רע, יש בו כמה חלקים שמזכירים Power Metal וכמה חלקים שמזכירים Metalcore, אבל בגדול מדובר בשיר Heavy Metal (אי אפשר להגדיר את האלבום הזה אחרת, אלא אם ננסה ממש חזק). הבעיה היא ש-Avenged Sevenfold החליטו להשיל מהם את הכבדות לטובת קליטות גבוהה יותר, מגמה שהתחילה בעצם עם City Of Evil שהיה יותר מלודי והרבה פחות כבד מקודמו, ו-Avenged Sevenfold עצמו שהיה כבר ממש על גבול הקלילות. ב-Nightmare, האלבום, לא השיר, אין צרחה אחת לישועה עד אמצע האלבום עם השיר "God Hate Us", וקטע בלאסט-ביטס קטן שמזכיר לאנשים שפעם הלהקה הזו הייתה מטאל, ולא חרטא. במחלקת הסולואים הלהקה הזו לא התדרדרה, ועדיין מספקת סולואים מתקתקים וחמודים, בלי ספק מושפעים מסצינת ה-Glam Rock של שנות ה-80, אבל בגדול, אין הרבה מה לחפש פה.

"Welcome To The Family" הוא שיר מעצבן, מנסה להיות יותר כבד מקודמו ולא מצליח, אבל Danger Line הוא כבר ממש מריחה מביכה. שיר שבכנות מרגיז וגרוע, כמו פליטה מוזיקלית מטופשת של Bon Jovi מאשר פליטה מוזיקלית מטופשת של Guns N' Roses. בכלל, האלבום הזה מזכיר לי הרבה יותר ניסיון נואש להיכנס למשבצת הריקה ש-Guns N' Roses הייתה צריכה למלא עם חזרתה ופשוט לא ענתה הציפיות – אותה להקת רוק כבד רגישה שחוותה טרגדיות כאלו ואחרות וכעת הגיעה לבגרות מוזיקלית, שתקסום גם למעריצים ותיקים (עאלק) וגם מעריצות חדשות שיתלהבו מהבלדות. אז שירים כמו "So Far Away" הם מסוג הבלדות האלה, אבל ל-M. Shadow היקר אין קול כמו Steven Taylor (מ-Aerosmith) והבלדות האלה נשמעות עבשות ורקובות מיסודן. הלהקה מנסה בכוח לעלות מעל הנוסחה המוזיקלית שהיא סגרה לעצמה, אם זה שריקות וחצוצרה ב-"Danger Line" הגרוע, או חזרה למקורות של Metallica, בסוף השיר "Buried Alive" – אך הקטעים האלה הם יותר אתנחתא (לפעמים קומית) מאשר שוויון נפש מוזיקלי.

אבל לא הכול רע באלבום. מעריצים ותיקים של Avenged Sevenfold עלולים בהחלט להתאכזב ממנו, אם יש כאלה בכלל, אבל בגדול, אי אפשר לומר שהגיטריסטים Zacky Vengeance ו-Synyster Gates לא עושים את העבודה. ריפים של Heavy Metal ולפרקים מעט Speed Metal מחלחל פנימה. M. Shadow, גם אם יש לו קול מרגיז, הצליח לעשות מה שמעטים הצליחו לעשות לפניו – לגדול לרמה שכולם מזהים את הקול שלך איך שפצית פה. בסטנדרטים האלה, זו מחמאה ששייכת ל-James Hetfield ו-Chris Cornell מאשר לבחור שהתחיל את הקריירה שלו בעיקר בלצרוח בלהקת Metalcore. עדיין, כשהוא מנסה לצרוח, הוא נשמע עצור ומטומטם, לעומת עברו הקדום יותר. מעבר לגניבה הבוטה של הסלוגן God Hate Us (נשמע מוכר? האם רק חסרה המילה All כדי להשלים את הסלוגן לאלבום של Slayer? אל תדאגו, היא מופיעה בפזמון).

צלע נוספת מעצבנת היא השיר המיותר "Victim" שמלא ב-M. Shadow מתבכיין (באמת!) כאילו הוא לפחות Dianna Ross, בלי הכישרון והקול. מאד מביך. כמות הבלדות והשירים האיטיים והנוגים (הנמצאים שם על סטנדרט ה"שיר רוק בינוני מלודיים ועצובים", שזה שם אחר לבלדות רק עם שירים גרועים יותר) מסרסים את הפוטנציאל של האלבום להמריא, וסוחבים אותו לאורך כל השעה ומשהו לכיוונים משעממים ומשמימים. אם חשבתי שהחלק הראשון של האלבום הוא Heavy Metal נטול ביצים, רעיונות טובים ורוח הז'אנר, הרי שהחלק השני שלו מתעקש להיות Hard Rock סטייל Guns N' Roses כל כך בכוח (מה שמרחיק אותו כמובן מה-Heavy Metal שלפחות החזיק במעט כוחניות מוזיקלית במהלך חלקו הראשון) שזה משמים, ומאד מאד משעמם.

אני לא חושב שאפשר לתייג את Avenged Sevenfold יותר כלהקת מטאל, גם אם מכניסים את ז'אנר ה-Metalcore לתוך הנוסחה ואף במידה ושמים אותו במרכז. הלהקה הפכה למשהו שהוא טיפה יותר כבד מ-Muse וטיפה יותר נבוב מ-Creed. בניסיון מיותר לנסות להתברג בפנתאון הרוק לצד Guns N' Roses, Aerosmith, Metallica ואפילו הייתי אומר The Cult או Bad Religion – הלהקה פשוט יצרה אלבום רוק דביק ומתקתק כמו דבש, עם שיר כאילו-אגרסיבי במרכזו, קריצה קטנה ל-Metallica של פעם אי שם למשך חצי דקה בשיר אחד, כמה קטעי פסנתר כדי להראות התבגרות מוזיקלית, ותעודה ארוכה ומכוערת של "לא מספיק" בניסיון הזה. אני לא יודע אם היה עדיף אם הלהקה הזו תחזור לנגן Metalcore כמו בתחילת הדרך, אבל אין לי ספק שהיא להקת Hard Rock גרועה. אני אפילו לא בטוח ש-The Rev מתהפך בקברו, ואם זו לא הייתה מטרתה הראשית של Avenged Sevenfold מלכתחילה, להגיע לכזו מסחרה שתבייש את חברי הלהקה המקוריים. לצורך העניין, אני מאד מקווה שלפחות Portnoy יודע שזו בדיחה של אלבום.