Awacks – The Third Way

Awacks חובקים אלבום שלישי, ואני, שמכיר אותם רק מלפני כמה ימים, ממש לא מתרגש. או.קיי, פתיחה קצת אכזרית לסקירה, אבל זו האמת… מדובר בלהקה מקצוענית ללא ספק, עם מוזיקאים מוכשרים, שעושים פרוג מטאל מהוקצע. By The Book. אבל זו בדיוק הבעיה, כפי שהעליתי בסקירה אחרת לפני כמה חודשים – הנוסחתיות. כמו מכונת פופ מהודקת, Awacks נשמעים לפעמים כמו הבריטני ספירס של הפרוג מטאל – קצת קלידים פומפוזיוניים, קצת דאבל בס, סולו גיטרה מגניב והכל בהרמוניה שקצת מזכירה את Maiden, קצת את King Crimson ועוד ועוד.

באיזשהו מקום, נמאס לשמוע הרכבים כאלה. נכון, יש כמה הפתעות לא רעות בדיסק הזה: השיר השישי, "La Haine Et La Souffrance", הוא יצירת פרוג באורך של כמעט עשר דק', עם סי פארט שהולך לכיוון הודי-אוריינטלי, ונשמע די מגניב, בהתחשב בעובדה ששאר השיר לא מלהיב. השיר "Rve" גם הוא מפתיע לטובה בלחן אגרסיבי משהו. לצורך הדגמת נושא הבעסה מהנוסחתיות, אדגים עם השיר השביעי בדיסק, "Timecurve Warcurse" – נפתח בריף גיטרה מנסר, מזכיר קצת פנתרה. אבל למה לא שומעים את הבס? למה הפתיחה נשארת אנמית? נניח.

התופים נכנסים למקצב שבור, והשיר נהייה מעניין – כנראה שהוא לא אמור להיות אגרסיבי, אלא גרובי. או.קיי, הלאה – הסולן נכנס ביחד עם הקלידים. שוב, אותו סאונד קלידים שחוזר על עצמו לאורך כל הדיסק. אני באמת לא מבין – לקלידן יש מכשיר ממש מתוחכם, שחוץ מקולות של שטיח יודע לעשות כל צליל אפשרי ביקום, וכל מה שהוא יכול להוציא ממנו זה פסנתר וכינורות מגוחכים של שנות השמונים? המעבר לפזמון לא רע, קצת הפגזות טכניקה של המתופף והגיטריסט. הפזמון מטומטם – הרמוניה צ'יזית, הסולן לא מגיע לטונים הנכונים ונשמע "תקוע".

אחרי הפזמון השני יש מעין סי פארט לא רע בכלל, למרות שהקלידים ממשיכים עם סאונד הכינורות הנוראי: קצת דאבל בס, סולו גיטרה שמתחיל כמו בון ג'ובי והופך לקצת מטאליקה, ומעבר מגניב של טם טמים עם פסנתר. שוב פזמון מגוחך ונקודת האור היחידה מגיעה בעשרים השניות האחרונות: אותו ריף גיטרה מנסר מההתחלה, הפעם התופים יותר אגרסיביים והקלידים נותנים רק אקורדים על הפסנתר, מה שהופך את כל הסוף של השיר למעין פיוז'ן מטאל מעניין.

ועכשיו הפואנטה – אם אתם יכולים לעשות חצי שיר מעולה, למה לעצור שם??? הרי כבר הוכחתם שיש לכם את היכולת, וההפקה שלכם מעולה, והסאונד טוב מאד, אז למה להסתפק במינימום ההכרחי? זו בעצם עיקר הביקורת שלי לגבי Awacks – הם עצלנים, או סתם חסרי מעוף. כי בכל שיר משעמם בדיסק יש לפחות הברקה אחת (מרמת המעבר של שלוש שניות עד לרמת הסי פארט המפתיע). אבל כמכלול שלם – הדיסק הזה מאכזב. ליתר דיוק, יותר מרגיז מאשר מאכזב.

למרות הכל, Awacks באמת מוכשרים, ואני מניח שחובבי פרוג פחות מיליטריסטיים ממני יהנו מהדיסק הזה, ובצדק. כי יש כמה רגעים שממש כיף לשמוע פה, אבל השורה התחתונה היא שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב, ברמה של כמעט יצירת מופת. יש פה שילוב נדיר של מוזיקאים מוכשרים, הפקה מעולה, מיקס טוב מאד, והכל בזמן שמדובר בחבר'ה צרפתים…. ואנחנו כידוע, שונאים צרפתים. יש אפילו שני שירים בצרפתית, והמבטא הנוראי של הסולן ממש בולט בנוכחותו. והנה – למרות שהם צרפתים, הם עשו משהו טוב. יש עוד תקווה לימים יפים בעולם הזה.