Axel Rudi Pell – Game of Sins

Axel Rudi Pell מנגן Heavy Metal גרמני בסיסי ומוכר לכל כבר כמה עשורים. שמו מוזכר בנשימה אחת ובעשירייה הפותחת עם גיטריסטים נהדרים אחרים בז'אנר המטאל כמו למשל Yngwie Malmsteen או Ritchie Blackmore, אבל מה שמיוחד בו (ולעניות דעתי גם נמצא בעוכריו) הוא הקצב המטורף שבו הוא מוציא אלבומים. Pell הוא מוסיקאי מוכשר וזכה בעשורים האחרונים לכבוד רב בסצנת ה-Heavy Metal העולמית, והוא עמוד התווך המרכזי של הלהקה שמנגנת עמו ונושאת את שמו, על אחת כמה וכמה היות והוא הכותב העיקרי של החומר המוזיקלי שהלהקה מנגנת. דיקטטור מישהו אמר בקהל?!

Game of Sins הוא אלבום האולפן ה-16 של Pell, וניכרת בו כבר החזרה על השטיקים הישנים שעובדים נהדר כי הם פשוט טובים, אבל שלא מרגשים מספיק כי ידעת בדיוק מה אתה הולך לקבל. יהיו כאלו שיאהבו את הגישה הזו של better the devil you know או you get what you paid for (כולל לרוב את עבדכם הנאמן), אבל לעומתם יש שאוהבים מעבר לכיף של ההאזנה לאלבום חדש וטוב גם שהאלבום מעניק להם איזשהו ערך מוסף. משהו מעבר שמשנה את האופן שבו הם חושבים על עולם המטאל או על הזמר/להקה עצמם. ופה יש בי משהו שמזדהה עם התפישה הזו.

האינטרו לאלבום מזכיר הרבה פתיחות מז'אנר ה-Heavy Metal וה-Hard rock של שנות ה-80'. במיוחד בז'אנר הגלאם שנציגיו הבולטים היו VAN HALEN, MOTLEY CRUE ו-TWISTED SISTER שאהבו לפתוח את אלבומיהם בקטע של כמה שניות שלקוח מחיי הלונה-פארק, במיוחד הסחרחרות ו/או חדר השדים שבו, כאיזושהי הבטחה לסחרחורת או לעולם המוזר והפריקי שאנו המאזינים עומדים להיכנס אליו בהאזנה לאלבום. זה התאים מאד לעולם התרבותי של הרוק הכבד של שנות ה-80' ששאב וחי במקביל לסרטי האימה דאז בסגנון "סיוט ברחוב אלם", אבל נשמע קצת מלאכותי ולא מותאם ל-2016. בכל זאת, מי היום מתרגש מסחרחרה או רכבת הרים בלונה פארק כשיש בנג'י ופארקור ומשחקי מחשב תלת-ממדיים בהם ניתן להיות חלק אינטגראלי ממה שקורה על המסך (שלא לדבר על סרטוני דעא"ש ביוטיוב)?

כבר מהשיר הראשון באלבום מזהים את הסגנון האופייני ל- Pell. ה-Heavy Metal המלודי והקצבי שכל בני ה- 40 פלוס זוכרים בנוסטלגיה מימי ילדותם ונעוריהם. ריף גיטרות מהיר ומנסר עם השירה הנהדרת והצלולה של Johnny Gioeli שלעתים מזכירה את Kevin Dubrow מ-QUIET RIOT או את James Christian מ- HOUSE OF LORDS ואפילו באופן מאד מפתיע וביזארי (!) את JON NON JOVI. הקצב הנהדר והבסיסי הזה של רוק כבד של המאה שעברה שמבוצע נהדר קיים לכל אורך האלבום הזה, במיוחד בשירים כמו Breaking the Rules או Falling Star. קצב נהדר, נגינה מדויקת, ומה שמאפיין במיוחד את המטאל של שנות ה-80' – נגינת קלידים שפה מבוצעת בצורה טובה אבל קצת נבלעת ברקע על-ידי Ferdy Doernberg, שאני לא יכול לשים את האצבע על מקום באלבום בו נגינתו מתבלטת, ואולי זה מאידך טוב שהוא נותן את המקום לנגינה הקבוצתית שנשמעת ביחד נהדרת.

שיר הנושא של האלבום, Game of Sins הוא בונבוניירה לא סכרינית לאוזניי. קצב איטי שבקלות מתאים את עצמו להלמות הלב. משהו בין בלדה לכבדות בסגנון WHITESNAKE פוגשת את DIO בהמנון מונומנטלי. שיר אצטדיונים בסגנון המטאל הגרמני הבסיסי שניתן למצוא גם במוסיקה של להקות כמו MICHAEL SCHENKER GROUP או UFO. נפלא לבעלי וסט ג'ינס עם פאטצ'ים וסיכות ושיער מאפיר (או קרחת בוהקת כמו הח"מ). הדבנגינג לא מהיר מדיי אבל עקבי. מתחיל בקטע אקוסטי מלווה במקהלה שהופכת לריף הגיטרה המצוין של Pell והתיפוף הנהדר והכבד של Bobby Rondinelli, ואפילו יש פה קטע סולו מעט אתני. יופי של Hard Rock. ואני לא כותב את זה עם טיפת ציניות.

Sons in the Night הוא למשל נשמע כמו שיר מתוך סרט אקשן של שנות ה-80'. הוא בקלות יכול היה להיות שיר הנושא מתוך "אהבה בשחקים" או "רוקי" המיתולוגיים. קצב רוקיסטי מלודי מדיי עם סולו גיטרות מייבב שאפילו לחובב רוק כבד מלודי נושק לקיטשיות הסכרינית שעושה קצת בחילה, יחד עם מלל שכולו רטרו למוטיבים של TWISTED SISTER שירי ההלל לבני-נוער מטורזנים שהמרד שלהם כולל תחרויות נהיגה עם המכונית החדשה של אבא בכבישי קליפורניה. נו באמת, קצת התקדמנו מאז.

Lost in Love ו- Forever Free גם הם יכולים להיות בלדות הנושא מסרט בסגנון "אהבה בשחקים", עם קליפ שבו גבר במעיל טייסים יושב לצד בלונדינית ששערה מתנפנף בכבישים המהירים בשטח הררי יפהפה אי-שם במינסוטה והם מחייכים ומאוהבים וכולנו יודעים שעוד כמה דקות מטוסו יתרסק באפגניסטן והרוסים יענו אותו בעודה ממררת בבכי ובגעגועים במיטתה. שוב בלדות קורעות לב מן הסוג שכל כך אהבנו לרקוד כסלואו במסיבות הרוקיסטים העלובות שלנו לפני 30 שנה, מסיבות בהן השתתפו נערה וחצי (לא היה ברור אם היא בקטע של בנים או בנות) עם 15 נערים מחוצ'קנים. שירים שבגיל 16 מול הסלואים של ג'ורג' מייקל אולי היו שיא הרומנטיקה של רוקיסטים מתבגרים, אבל היום הם די איחסה (למרות כמה קטעי סולו של גיטרה מלווה שנשמעים לא רע בקטע הכסאחיסטי ב-Forever Free, אבל עדיין…). Sorry.

מישהו פה יכול להישבע לי שב- The King of Fools השירה היא לא של John Bon Jovi???! בחיי שזה נשמע כמוהו, כמו גם השיר כולו שנשמע כמו משהו מ-Slippery When Wet של הלהקה מניו-ג'רזי. אותו קצב Hard Rock בין רוקיסטי לסקסי, סולו גיטרות מנסר אבל לא כבד מדיי, ושירה פתיינית למדיי שמעלה בדמיון שערות על החזה, שיער ארוך מתולתל וסלטות באוויר בהילוך איטי (או בקיצור – כל קליפ של Bon Jovi משנות ה-80'). באימא'שלי עובדים עלינו פה.

Till the World Says Goodbye הוא מחווה נהדרת ל- BLACK SABBATH. ריף גיטרות כבד ואיטי בפתיחה, שירה עם גוון מיתי שמזכירה את אופי השירה של Ronnie James Dio ואווירה שטנית משהו. הקצב עם חיתוכים מהירים וחדים שגורמים לגוף לעוויתות ולעיניים להיעצם מעונג. פיצוצים קוסמיים שמלווים את הסולו המרכזי והארוך בשיר, ובס של Volker Krawczak שניתן להרגיש אותו בחזה (במיוחד בווליום חזק). השיר הטוב ביותר באלבום לדעתי. מבחינתי זה השיר שייזכר וילווה אותי לחדר הכושר ולנסיעות הארוכות ברכב. עוצמה אמיתית ונגינה שאפילו Malmsteen היו גאים בהם, שיר ענק. ענק.

השיר החותם את האלבום, All Along the Watchtower, הוא מחווה אלמותית לשיר של Bob Dylan מ-1967 שהפך למיתולוגיה בפני עצמו, וזכה לאינספור ביצועים, כשהמוכר שבהם הוא של Jimi Hendrix. הביצוע של Axel Rudi Pell מזכיר כצפוי יותר את העיבוד של הנדריקס לשיר, מאשר את השיר המקורי של דילן, כולל קטע סולו גיטרה ארוך ונהדר שנכנס אל הנשמה. זה לא גס וחתרני כמו הגרסה ה"מלוכלכת" של הנדריקס, אבל זה נשמע מצוין – אולי זהו ההבדל התהומי שבין הרוק האמריקני של שנות ה-70' לבין המטאל המהוקצע והמופק לעילא האירופאי (ובמיוחד זה הגרמני) של שנות ה-80'. וכשאני כותב "שנות ה-80' " על אלבום שיצא ב-2016 אני ממש מתכוון לזה, היות ו-Axel Rudi Pell מעולם לא עזב את שנות השמונים של המאה הקודמת. וזה מחד כיף גדול לחובבי הרוק הכבד דאז, ומאידך זה סטטי, קצת ארכאי ולא עדכני לאוזן הצעירה.

ניתן לעניות דעתי להתייחס לאלבום הזה באופן שבו תזונאיות ודיאטניות (וסליחה מראש על ההתייחסות המגדרית) אוהבות להתייחס לפחמימות פשוטות: טעימות מאד אבל ריקות מן ההיבט התזונתי. Game of Sins הוא אלבום שאני ממש נהנה להאזין לו במכונית בווליום גבוה, כך שהנהגים ליד יידעו מייד שיש פה מטאליסט מחורע בראש, אבל זה לא שיש פה בשורה חדשנית או משהו שיגרום לשינוי בעולם הרוק הכבד. כמו גלידה עם קצפת מאד מתוקים שגורמים לעונג גדול בו ברגע אבל אחרי דקותיים אתה שוכח שאכלת.

אני בטוח שיהיו שיחלקו עליי קשות, כי שוב, מדובר באלבום שכיף לשמוע. אבל למרות זאת, ובשל בעיקר כמה בלדות קיטשיות עד זרא אני נותן לו 3.5 כוכבים מתוך 5.