Axxis – Doom Of Destiny

Doom Of Destiny הוא אלבומה ה-11 של Axxis וכמו אלבומי הלהקה האחרונים, Time Machine ו-Paradise In Flames, גם הוא רווי בנגינה מהירה, מלודיות דביקות והרבה אפקטים ושיגועים, שבסופו של דבר יוצרים את הסאונד הייחודי של להקת ההבי\פאוור מטאל הגרמנית הוותיקה הזו. גם הפעם עטיפת האלבום מושקעת, כמו גם הסאונד וכל ההפקה שמסביב – וככל הנראה מבחוץ, אין חדש תחת השמש.

ברגע שמקשיבים לאלבום קצת יותר לעומק אפשר להבחין בלא מעט שינויים ותוספות, כאשר הבולטים שבהם, זה הצטרפותו של Marco Wriedt לעמדת הגיטרה וכן התווספותה של הסולנית Lakonia – שעד כה השתתפה בשיר או שניים ועשתה קולות רקע באלבומי הלהקה – כחלק אינטגרלי יותר בשירים, מה שמתמזג היטב עם קולו של Bernhard Weiss הסולן (והחבר המקורי היחידי בהרכב) ועם כל מה שלמדנו להכיר ולאהוב בלהקה הזו.

החל מהאינטרו והשיר הראשון, "Doom Of Destiny (Arabia)" אפשר לומר שחזרנו לנקודה בה נפרדנו מהלהקה עם סיום האלבום הקודם… זהו שיר מהיר, עם תיפוף כוחני וריפים בעלי ניחוח מזרחי, עליהם מפקד קולו הצפצפני של Bernhard, שכהרגלו, מצליח להישאר ממש על קצה הגבול לפני שהוא יצליח לעצבן. ביחד עם Lakonia, שניהם מחליפים תפקידים, כאשר פעם Bernhard נמצא במוביל ופעם היא – ולי לשם שינוי אין תלונות.

"Better Fate" פחות כבד מקודמו, אך עדיין דוגל במשפט "נוסחה מוצלחת לא מחליפים" שכנראה וחזר לא פעם במהלך ההקלטות של האלבום הזה. יש בשיר כמה משחקי גיטרה מאד נחמדים וההרמוניות בשירה של 2 הסולנים, כולל קולות הרקע, גורמות לשיר, כמו רוב האלבום, לזרום נהדר. מלבד הגיטרות שלרוב משלבות הרבה נגיעות הבי מטאל או הארד-רוק מוקדם, גם הקלידים משמשים לכל אורך האלבום כמרכיב מוביל במוזיקה של הלהקה.

אחרי פתיחה לא רעה בכלל, החל מהשיר החמישי, "I Hear You Cry", העניינים מתחילים להתדרדר. זה מתחיל בשיר הנוכחי, שיש לו את אחת המלודיות הקיצ'יות והמעצבנות ביותר ששמעתי – ואף על פי שקיץ' היא מילת מפתח בסגנון הפאוור ובכלל אצל הלהקה הזו, גם לי יש קווים אדומים. משם הנפילה ממשיכה עם "The Fire Still Burns", שהיא אחת הבלדות המחרידות ששמעתי בחיים שלי – מלווה בסקסופון (מה?!), קלידים, גיטרה אקוסטית ותיפוף קליל – מישהו שם בגרמניה החליק על השכל שלו.

המחדל לא נפסק שם וממשיך הישר לשיר הבא, "Father, Father" שאמנם מצטייר כשיר ספיד\פאוור מטאל טיפוסי, אך טומן בחובו פזמון סתמי ורגעי שירה מאד מציקים מצד הסולנית Lakonia שמנסה מדי פעם לחקות את Tarja Turunen (לשעבר מ-Nightwish) ללא הצלחה. לשמחתי, "Revolutions" שם אותנו בחזרה על המסלול, עם פתיחה חזקה במיוחד הממשיכה משם לסוג של מקצב דיסקו לא ברור, שמשום מה נשמע מעניין וטוב. למרות כל המודרניות במוזיקה של Axxis, רוח האולדסקול מרחפת מעל השירים של הלהקה, במיוחד בקטעי הסינתיסייזר והקלידים.

השיר התשיעי בעל השם העילג ("She Got Nine Lifes") הוא בין השירים הדפוקים ששמעתי בזמן האחרון וזה במיידי הופך אותו לשיר הכי אהוב עלי באלבום. אם זה בגלל הפתיחה הילדותית, בה הסולנית מזמרת "I got nine lives" לצלילי גיטרה אקוסטית, דרך השבירה של הכלים, אותם מלווה Bernhard בזעקות "She got nine lives" – השיר פשוט מ-ג-נ-י-ב. יש בו מנה גדושה של פאוור מטאל דביק, קיצ'י בטירוף ומאד טיפשי ש-Axxis מצליחה להעביר הפעם בצורה שעובדת נהדר.

"Astoria" שסוגר את האלבום הוא גם אחד מהשירים החביבים עלי פה וזה כנראה שוב בזכות פזמון דביק במיוחד. בכלל, בכל הנוגע ל-Axxis ולאלבומים האחרונים שלה, אי אפשר להכחיש שמדובר בלהקה מעולה, שרק משתבחת עם השנים. גם אי אפשר שלא לאהוב את השירים של הלהקה (הטובים שבהם), מהם אפשר ליהנות בכל מצב, בין אם מתמקדים במוזיקה או סתם שומעים ברקע. Doom Of Destiny אמנם כולל מספר שירים מעצבנים, אבל במקרה של Axxis, אפשר להסתכל על התמונה הגדולה ולהסתפק במה שיש – זה טוב, זה זורם וזה מוי כיף.