Bad Religion – New Maps Of Hell

24/02/08
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. 52 Seconds
  2. Heroes & Martyrs
  3. Germs of Perfection
  4. New Dark Ages
  5. Requiem for Dissent
  6. Before You Die
  7. Honest Goodbye
  8. Dearly Beloved
  9. Grains of Wrath
  10. Murder
  11. Scrutiny
  12. Prodigal Son
  13. The Grand Delusion
  14. Lost Pilgrim
  15. Submission Complete
  16. Fields of Mars

בסוף שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80' קליפורניה הייתה האזור החם ביותר ומעין כור היתוך ללהקות הארדקור פאנק. כמובן שהמנהיגה והמעצמה הבלתי מעורערת של עולם האנדרגראונד באותה תקופה הייתה Black Flag של גרג ג'ין הגיטריסט והנרי רולינס הסולן וגאון המילה המדוברת. אליה הצטרפו עוד להקות חשובות כמו ה-Dead Kennedys וה-Misfits שהגיעו מניו ג'רזי ותמכו בסצנה מרחוק.

בשעה שהלהקות האלו עשו שמות בכל מקום שאליו הן הגיעו, בפרברים של צפון לוס אנג'לס 2 חברים שהושפעו בעיקר מ-Black Flag ומה-Sex Pistols בשם Brett Gurewitz ו-Greg Graffin החליטו להקים להקה שתהיה פוליטית וישירה במיוחד בכיוון המוזיקלי שלה, מבלי לוותר על המלודיה.

ללהקה הזאת קראו Bad Religion והאלבום הראשון שלה מ-82' שנקרא How Could Hell Be Any Worse? היווה את אחת מאבני הבניין הראשונות לז'אנר שיבוא בימינו ויכבוש בסערה את המצעדים בכל מקום – הפאנק רוק. האלבום הזה אומנם היה עוד בוסרי מבחינת הכתיבה של גראפין או הנגינה של Gurewitz אבל הבסיס כבר היה שם. באלבום Suffer שיצא ב-88' כבר היה ברור ש-Bad Religion היא הלהקה הנכונה להיות היורשת של Black Flag (שהתחילה להראות סימנים של סגירת הבאסטה) בסצינת ההארדקור בקליפורניה.

Bad Religion בשונה מהרבה מעמיתיה ידעה להוסיף להארדקור שלה גם נגיעות של הארד רוק, מטאל ומלודיות ווקאליות מהיפות שנשמעו בסצינת הפאנק. כשמשלבים את זה עם הטקסטים השנונים והטעונים פוליטית של Graffin מקבלים תבשיל קטלני שמסתבר רק משתבח עם השנים. הלהקה הזאת לא הפסיקה להוציא אלבומים, בעצם עד היום, כשהיא נשארת נאמנה להארדקור ולא שוכחת מאיפה באה בכל אחד ואחד מהאלבומים האלה.

במקביל הפך גראפין לאישיות מפתח בכל עולם הפאנק רוק האמריקאי, כשהוא מקים את Epiatph, חברת התקליטים המובילה בעולם בתחום, שבה חתומות מעבר ללהקה שלו גם להקות כמו ה-Dillinger Escape Plan ו-Grinderman האגרסיבית של ניק קייב, כמו גם Story Of The Year ועוד להקות רבות וטובות.

שלא תיפול פה טעות Bad Religion אומנם המציאה את הפאנק רוק בעזרת ההוקים הקליטים שלה והמלודיות הווקאליות, אבל מדובר כאן בלהקת הארדקור מטאלית לכל דבר – היא אגרסיבית מאוד ומחאתית ביותר. בסרט הקאלט "מבצע סבתא" כשאלון (רמי הויברגר) נותן לסרג'יו טיפ של אלופים לשחייה הוא אומר לו קודם תתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט תגביר. Bad Religion כנראה שמעו לעצתו, שכן את האלבום האחרון שלהם ניתן לתאר במשפט הבא "Smells like teen spirit".

חברי הלהקה הזאת כבר ממש לא ילדים אבל רוח נעורים שורה על כל תו ותו באלבום החברה, הם לא מחפשים את הפוזות (הם כבר זקנים מדי לזה ) ויש תחושה של כנות מוחלטת בטקסטים של גראפין – כנות משולבת בהרבה כאב ואכזבה מארצות הברית, ממשל בוש (יש מישהו שכן מרוצה ממשל בוש?) ובכל המישורים האפשריים (והבעייתיים) שבהם מדינתו מתנהלת.

האלבום נפתח בתיפוף הארדקור מטאלי שמרגיש כמו בעיטה אלימה במיוחד בראש עם השיר "52 Seconds" ואני מרגיש צורך לצטט חלק מהטקסט: "I know I'm part of something greater than myself, were all engaging in a game of attrition maybe god is just a chemical fiction I'm a monkey with a madding affliction with fact checking for mental condition" – כמו שאפשר להבין גראפין לא ממש מבסוט מהעובדה שהדתות הממוסדות מוצצת את דמם וכספם של בני האדם, כל זה בשביל שליטה שבסוף שוחקת האינדיבידואל שחושב בעצמו ונכנע בסוף לכל השקרים.

"Germs Of Perfection" ממשיך בהארדקור האלים ואילו "New Dark Ages" הולך יותר לכיוון פאנק רוק (עדיין אגרסיבי פי מיליון מלהקות כמו 182Blink או Green Day) – גראפין מספר לנו שהגענו לעידנים החשוכים החדשים ומברך אותנו לקראתם. "Before You Die" ממשיך בפאנק רוק המחאתי שבו גראפין אומר לחייל בשדה הקרב שיחשוב לפני שהוא מת ובשביל מה הוא איבד את חייו. אז מגיע "Honest Goodbye" עם פוטנציאל היסטרי להיות המנון פאנק-רוק עם מלודיות ווקאליות יפות שאפילו קרוסבי סטילס ונאש לא היו יכולים לייצר.

השיר "Submission Complete" פשוט מעולה – פאנק-מטאל בהשפעות ים תיכוניות, עבודת גיטרה משובחת של Gurewitz ושוב טקסט מעולה. האלבום נסגר ב-"Fields Of Mars" שמפתיע בנגינת פסנתר רגועה לפני פריצה של סולו מעולה והחזרה למטאל. מדובר בשיר על אדם שאיבד תקווה ונכנע – כשבאמצע השיר פתאום כל הכלים יורדים וחוזרים לפסנתר ולקולו של ראפין, ששר כמו זמר סול לכמה שניות, רק כהכנה להפגזה שתבוא אחריי…

Bad Religion מזכירה מאוד בסאונד שלה את NOFX, רק שההבדל ביניהן הוא דיי גדול. NOFX והסולן שלה Fat Mike היא אומנם להקה פוליטית לכל דבר אבל היא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ונותנת לטקסטים מצחיקים משקל לא מבוטל, לעומת גראפין שמקדיש את כל המחץ והטקסטים שלו לכיוון המחאתי הפוליטי. מעבר לכך, בשעה ש-NOFX היא להקת פאנק-רוק לכל דבר, Bad Religion היא להקה מטאלית, המשלבת הרבה יותר אגרסיות מטאליות מחוספסות ובהחלט מדובר בלהקה שלוקחת את עצמה ברצינות – ושומעים את זה.

אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, Bad Religion עושה פאנק-מטאל כל כך מהודק מהוקצע ונטול טעויות שקשה להאמין שמדובר בלהקה עם אופי מחתרתי מאוד. התרומה של חברי Bad Religion היא גדולה גם מעבר למוזיקה האישית שהם עושים וההפקה של האלבום מצוינת ונקייה. כל מה שנותר לי לומר הוא שתמשיך ככה.