Baphomet – The Dead Shall Inherit

לאחרונה הודיעו בני הזוג שהקימו וניהלו במהלך שנים את חברת התקליטים הבריטית הוותיקה Peaceville כי הם עוזבים את החברה ומשאירים אותה לידיים צעירות יותר. למי שבעסק כל-כך הרבה שנים כמוני, ברורה הטרגדיה. ליסה והמי הלמשואו היו מי שעשו את החברה הזאת הייתה לאחת ממקימות ומפתחות כל מה שקשור למטאל קיצוני, מלהקות דום אדירות כמו Paradise Lost, My Dying Bride, Katatonia ו-Anathema שהתחילו בחברה, דרך להקות כמו At The Gates ו-Autopsy, וגם להקות עכשוויות כמו Akercocke ו-Madder Mortem. אין ספק, גם אם החברה תמשיך, זה לא יהיה אותו דבר.

אחת הלהקות שהוציאו אלבום בחברה בשלב די מוקדם שלה, היו Baphomet – להקת דת' מטאל ניו יורקית – בתקופה שבה רוב הדת' האמריקאי הגיע מפלורידה. הלהקה לא החזיקה מעמד יותר מידי שנים, היא התחילה דרכה עם שני דמואים ב-1987, הוציאה אלבום ראשון ב-Peaceville ב-1990, ואז את האלבום הזה, במקור ב-1992, ועכשיו במהדורה מחודשת, אחרי רימאסטר. לאחר מאבק משפטי על שם ההרכב הם נאלצו לשנות את שמם ל-Banished ובזה נגמרה הקריירה שלהם, אלבום אחד ב-1994 והם נעלמו מעל דפי ההיסטוריה.

יש אלבומים שקשה לסקור בגלל מה שהם, ברגע שמדובר באלבום כמו זה, שהיה לי בתקליט לא הרבה אחרי שהוא יצא, יש איזה ערך נוסטלגי לאלבום שגורם לכך שקשה לשפוט אותו באופן אובייקטיבי, אבל אעשה מאמץ. זה לא משהו מתוחכם מידי, הלהקה עשתה דת' מטאל אמריקאי אופייני לאותה תקופה, קצת Cannibal Corpse, קצת Malevolent Creation, קצת Suffocation עם שירת גראול נמוכה במיוחד וריפים די פשוטים, מקצב תופים ביניים עם יציאות לגריינדים פרימיטיביים – הבנתם את התמונה. מה שכן, אין עוד הרבה אלבומים שתופסים את הרוח האמיתית של הדת' האמריקאי מאותה תקופה כמו שהאלבום הזה תופס אותה.

החל מהשיר הפותח, "The Suffering", ברור כי חברי הלהקה מעוניינים בעיקר באגרסיה, זה כבד וזה ברוטאלי, והם לא רוצים להרשים אף אחד ביכולת נגינה. יש בזה את האופל הקודר שהיה באלבומים מוקדמים של Death, לפני שההרכב עבר לדת' טכני, והנאיביות של זה לדעתי מוכרת את עצמה. "Valley Of The Dead" מציג את האלמנט שקצת נאבד אצל רוב להקות הדת' העכשוויות, השימוש בבס נמוך במיוחד כאביזר להדגשת כבדות וקדרות במוזיקה. Cannibal Corpse עושים את זה, אבל היום כמעט הכול מבוסס על ריפים, במקרה הזה הריפים לפעמים תופסים מקום שני לאגרסיה שבאה לביטוי בדרכים אחרות, וזה מיוחד.

יש גם צד ת'ראשי בלהקה, כמו שהיה בלא מעט מהלהקות בתקופה ההיא. שירים כמו "Vile Reminiscence" מזכירים את מה שלהקות כמו Incubus של אז, עשו (למי שתוהה, אלו לא ה-Incubus של היום, אלא להקת דת'-ת'ראש אמריקאית קלאסית), ובאופן מוזר, הכול עובד, זה לא נשמע מבולבל או חסר כיוון, אלא אותנטי. אני מניח שקשה להתייחס לאלבום כזה כאיזה מאסטרפיס, כי זה לא, זה סה"כ אלבום דת' מטאל ברוטאלי כמו שפעם ידעו לעשות עם גראולים נמוכים שאין שום סיכוי להבין את הטקסטים שמאחריהם – יכול להיות שהסולן קורא תפריט של מסעדת חומוס ולעולם לא נדע – והריפים לפעמים כל כך נמוכים ומהירים שגם אותם אתה מתאייש מלחפש. העובדה היא אבל שזאת חתיכת היסטוריה מטאלית בדמות דיסק – ההוצאה החדשה של Peaceville שיפרה כאן את הסאונד בכמה רמות, ולמי שגדל על הז'אנר הזה יהיה קשה שלא לחייך למשמע המוזיקה שכאן.