Battle Beast – Battle Beast

Battle Beast הפינית פרצה לתודעת המטאל העולמי אחרי זכיה בתחרות ה- Metal Battle ב- Wacken 2008, הוחתמה מיד ב- Nuclear Blast, והאלבום הראשון והמצויין שלה Steel כבש לא מעט לבבות של חובבי הבי מטאל ברחבי העולם. למרות שזו להקה שבסך הכל הוציאה אלבום בכורה, לא משהו שמביא להקה לתהילת עולם בדיוק, עושה רושם שכל מי שקצת מכיר את הסגנון כבר שמע עליהם ונוצר לא מעט באזז סביבם ברשתות החברתיות ובכלל. אני מניחה שהעובדה שהם מובלים על ידי אשה עם קול מפלצתי – בתחום שנשלט כמעט כליל על ידי גברים – תורמת לסקרנות ולעניין סביבם, גם אם לאחרונה זה נהיה יותר ויותר טרנדי עם עלייתן של להקות כגוןHuntress ו- Triosphere, שמוכיחות לעולם שנשים יכולות לעשות מטאל מסורתי כמו שצריך ואפילו יותר טוב מחלק מעמיתיהן הגברים.

אמנם הסולנית Nitte Valo הוחלפה בשנה שעברה ב- Noora Louhimo, אך היא מפלצתית לא פחות ממנה. בז'אנר כמו הבי מטאל בו זמר בעל יכולות הוא קריטי ללהקה, ולכן גם להקות בדרך כלל עוברות משבר של כמה חודשים או שנים טובות עד שהם מוצאים מחליף ראוי, זה גורם לי לתהות האם יש להם שם בארצות הקרות מלאי של סולניות מטאל מרשימות ואיפה הם מחביאים אותן.

מאז שיצא האלבום הראשון של הלהקה הנפלאה הזו מיד קיבל שיר הנושא "Steel" מקום של כבוד בתור תפקיד השעון המעורר שלי כל בוקר – שיר קליל, מגניב, אנרגטי ולא טוחן במוח בתור הדבר הראשון שאתה שומע כשאתה פותח את העיניים. לכן שמחתי לשמוע שלמרות שינויי הליין אפ הם ממשיכים במהירות לאלבום שני שאמור לקחת את החייתיות שלהם למקום מבוסס אף יותר, וגם הספיקו להופיע עם Sonata Arctica ו- Nightwish הענקיות ברחבי העולם. מה שיפה ב- Battle Beast זה שהם לא מנסים להיות משהו שהם לא. הם הבי מטאל, ושם זה מתחיל ונגמר – גם אם לעיתים אפשר לשמוע השפעות מלהקה זו או אחרת, הם לא מתחכמים ולא מנסים לחדש בכוח ברוב המקרים. האלבום הנוכחי ממשיך את הקו שהתווה Steel – פשוט יותר מאותו דבר, ואפילו עם סאונד משופר וקצת "פיין טונינג" הכרחי – והלהקה מעמיקה את מעמדה כיורשת סגנונית, מגובה באסופה של שירים סופר קליטים ומוגדרים היטב, כאלה שכבר בשמיעה השניה שלהם אתה מרגיש בבית.

"Out of Control" ו- "Out on the Streets" שניהם מציגים ליינים חזקים, סולואים מהירים, ריפים בסטייל של Iron Maiden, פזמונים קצביים שמושפעים מסימפוניק מטאל, והם אולי הראשונים שיכבשו להם מקום בלב המאזין. גם קריצות למשהו קצת שונה כמו הוייב האלקטרוני ב- "Neuromancer" מתאים את עצמו פנימה ולא חורג מהקו. אני נהנית מהיכולת של הזמרת החדשה לא רק לצעוק, להפגין יכולות ולהגיע לטונים גבוהים שדורש הסגנון – אלא גם לתת את הטאץ' הנשי והעדין מדי פעם בבתים, וזה נשמע כאילו שתי יישויות חיות בבחורה הזו. "Raven" המהיר והמפלצתי הוא אחד הפנינים כאן, "Over the Top" ו- "Fight, Kill, Die" מזכירים מאוד את Judas Priest, האחרון אפילו פותח בצווחה כמעט זהה לזו שב- “Ram it Down” .עדיין יש כמה חריגות מעניינות מהז'אנר אם כי לטעמי הן דווקא מוצלחות פחות, כמו "The Heart of Danger" שהופך לדואט עם אחד מחברי הלהקה, "Machine Revolution" שנשמע כמו שיר דאנס מהאייטיז משולב עם מטאל רוסי למתקדמים או "Golden Age" שכולו אינסטרומנטל פולקי רחוק שנות אור מהסגנון. למרות שפחות אהבתי את השירים הללו, החריגות דווקא מבליטות את הנוכחות של האלבום בתוך הז'אנר במקום להרחיקו ממנו, ומבטא את יכולתה של הלהקה לנסות ולהעז במקום להתבוסס שוב ושוב באותם תחומים מוכרים.

בגדול, Battle Beast מלא עד גדותיו בשירי הד-באנג שפשוט לא יימאסו על חובבי הסגנון. הם לרוב לא מנסים להשמע כמו משהו שהם לא, במיוחד כשמדובר בלהקת הבי מטאל עם זמרת. לא סתם הלהקה נחשבת לדבר החם הבא במטאל העולמי, איכות הביצוע שלהם מתאימה בול למה שדורש הז'אנר, הסאונד מאוד נכון לאלבום – מצד אחד מלא "בשר" אך מצד שני לא מתאמץ מדי, יכולות הנגנים טובות מאוד ואני צופה עוד שעות של הנאה מהאלבום הזה.