Battle Beast – Unholy Savior

Battle Beast הפינית ממשיכה לבסס את מעמדה העולמי כאחת מלהקות ההבי\פאוור מטאל המוצלחות יותר של העידן החדש ונדמה שעבר הרבה דם בירדן מאז סיפור הסינדרלה של 2008, בו הלהקה זכתה בתחרות ה"מטאל באטל" בוואקן ופרצה לתודעה במה שנראה כמו הצלחה מטאורית בן לילה. בהיותה הדארלינג של Nuclear Blast וחמושה בסולנית כריזמטית עם קול שיכול להתחרות בגדולי הז'אנר, גברים ונשים כאחד, הלהקה שועטת קדימה ומוציאה אלבום אחר אלבום וכן מופיעה בכל מקום אפשרי בעולם. Unholy Savior הוא כבר השלישי במספר, הספק לא רע בכלל אך זהו גם המבחן האמיתי: האם הלהקה תפגין חדשנות ויוזמה ובדומה ל- Powerwolf תצליח לבסס מעמד של יקירת קהל המטאל העולמי, גם זה שאינו משתגע על הבי מטאל בדרך כלל? או שמא תמשיך לספק חומרים טובים אך מקובעים בגבולות הז'אנר ותמצב את עצמה רק במגרש המשחקים האישי שלה, בו כבר הוכיחה שהיא יודעת לשחק היטב?

ובכן, Unholy Savior הוא אכן נסיון לצאת מהמוכר והידוע. אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי, שכן לאחר ש- Noora Louhimo החליפה את Nitte Valo על המיקרופון החל מהאלבום השני, גם המוזיקה קיבלה גוון יותר "נשי". שלא תטעו, לשתיהן קול אכזרי ושובר קירות, אבל אם Nitte נשמעת יותר כמו הזמר המחוספס והקשוח מהאייטיז, Noora שמחזיקה בקול גבוה טבעי כובשת את משבצת הטום בוי המגניבה שמוכיחה לכולם שגם בנות יכולות, יותר Doro סטייל. אבל זוהי גם נקודת השבר כאן – אם בשני האלבומים הראשונים היה איזון מוצלח שנטה יותר לכיוון ההבי מטאל הקשוח והרע, ב- Unholy Savior יש יותר נסיון לגוון לכיוון שירה נקיה, פאוור מטאל והוספה של אלמנטים שגורמים להכל להשמע יותר "פופי" ואני לא בטוחה עד כמה זה מחמיא ללהקה.

השירים הראשונים ממש לא מוצאים חן בעיני – תוספת הסינתי נשמעת מאולצת ומזכירה לי ג'יי פופ, הדאבלים לוקחים הכל לכיוון פאוור מטאל מהיר אך חסר חן, ונדמה שהלחנים די רפטטיביים ונשענים בעיקר על שכבות של כלים והפקה מצויינת ופחות כאילו חשבו עליהם לעומק. שיר הנושא למשל מזכיר לי משהו ממשחק מחשב בגלל שכבות הקלידים והאלקטרוניקה, השירה הנקיה נשמעת לי מתוקה הרבה יותר מדי ולא מחמיאה באופן כללי, והבתים בנויים מלחן אחד שפשוט חוזר על עצמו. הפזמון מוצלח יותר, המנוני ו"אבירי" אבל הרבה יותר מדי לכיוון הפאוור-משחקי-תפקידים מאשר לכיוון ההבי מטאל, שזה בתכל'ס מה שאהבתי אצלם. "I Want the World… And Everything in It" כבר נשמע יותר כמו Battle Beast הישנים והטובים, עם צווחות גבוהות וגיטרות מנסרות וסולו שגורם לך לדמיין במה ענקית עם זיקוקים ואש. אך הקלידים המשתלטים גם בפזמונים וגם בסולו, וההפקה האירוויזיונית עדיין מעיבים על אווירת האייטיז המוכרת והכיפית. כש "Madness" המעט מטופש מגיע, אני תוהה אם יהיו לנו כאן להיטים כמו "Steel", "Out on the Streets", או "Show Me How to Die". אפילו "Black Ninja" שהיה מטופש לא פחות, אבל עדיין היה איכשהוא כיפי בדרכו שלו. בשלב הזה אני קצת מתעייפת מהדאבלים שכמעט ולא עוצרים לרגע ומההפקה הגרנדיוזית, ומתבאסת לגלות שעברתי רק ארבעה שירים. בלדות כמו "Sea of Dreams" שדווקא הייתי שמחה לגלות בכל מקרה אחר, פשוט לא עובדות כאן טוב. ל- Louhimo קול יפה ומדוייק גם כשהיא שרה שקט ורגוע, אבל היא לא מצליחה להעביר שום רגש, ובבלדה שאמורה להשען בעיקר על רגש זה פשוט לא עובד לי וזורק אותי יותר עמוק לתוך הקריזה.

אך בדיוק כשהתחלתי לאבד עניין באלבום הזה הגיע "Speed and Danger" המצויין והעיף אותי קדימה. הוא בדיוק הלהיט שייחלתי לו: הרבה גיטרות מהירות, צרחות אימים, גבהים בלתי אפשריים, אנרגיה!! בלי התייפיפות מיותרת אלא ישר ולעניין הוא שוב מוכיח שיכולות הביצוע של החבר'ה האלה אינן מוטלות בספק. "Touch in the Night" גם הוא תפס את אוזני – כאן דווקא יש שילוב מוצלח של האלקטרוניקה והפופ המרומז שהפעם מובילים את השיר בגאון ובקצב של להיט רדיו, ולמרות שזה שיר שונה בתכלית מהסגנון של הלהקה הוא לא רפטטיבי או מעייף אלא מסקרן דווקא והשירה הנשית יותר משתלבת כאן מצויין. "Far Far Away" נשמע במובהק כמו שיר של Iron Maiden, הריפים הם טריטוריה מוכרת עבורי והפזמון הוא הכי בקטע של "אנחנו מטאליסטים מגניבים"! שיר לדפוק איתו את הראש והצרחות הגבוהות הן פשוט גן עדן לחובבי הז'אנר.

Unholy Savior אינו אלבום גרוע אם נסתכל עליו בעיניים חדשות, הוא איכותי בכל קנה מידה, יכולותיהם של הנגנים והזמרת אינן מוטלות בספק, ואי אפשר שלא להעריך את הנסיון של Battle Beast לצאת מעורם ולחקור כיוונים חדשים. אך מי שאהב מאוד את שני האלבומים הקודמים וודאי ירגיש שהיה אפשר בכיף לוותר על פילרים דוגמת "Hero’s Quest" (שנשמע כמו פתיח למשחק מחשב הירואי) ועל שלוש הבלדות המעיקות – שהן הרבה יותר מדי! במיוחד הבלדה הסוגרת "Angel Cry" שסוגרת את האלבום באווירת דיכי מתמשכת. היה ניתן למתן קצת את ההפקה המתלהבת, להשקיע יותר בכתיבת השירים ופחות להשען על "וואו" טכני, להוריד מהפרונט את הקלידים האווירתיים ובכלל, את הנסיון לשוות להכל ניחוח של פאוור מטאל אירופאי. על המשבצת הזאת כבר יש יותר מדי להקות שמתחרות, ואם נחזור לתהייה מתחילת הסקירה: עם כל הרצון לחדשנות, דווקא אצל Battle Beast אולי כדאי ליישם את העקרון של "עובד? אל תיגע". עדיין, יש כאן לפחות חצי אלבום שהצלחתי להנות ממנו מאוד אז לא הייתי ממהרת להספיד את Battle Beast, ובטח לא אחרי ההופעה המדהימה שלהם ב- Graspop שיצא לי לתפוס – הלהקה הזאת טובה בלייב, הזמרת מדוייקת ברמות שלא שמעתי קודם גם בליינים קשים מאוד, והאנרגיה נוטפת מהם יחד עם הזיעה. הם באמת משתדלים להמשיך ולהביא תוצרים טובים ולהצדיק את הפרסום היחסית מאסיבי שהם מקבלים כך שקשה לי להכתיר את Unholy Savior כנפילה מטאורית – זה פשוט לא האלבום הכי מוצלח שלהם.