Battlelore – Evernight

את Battlelore התחלתי לשמוע עם אלבומם הקודם, Third Age Of The Sun, אחרי שהאזנות חטופות לשני האלבומים הראשונים שלהם קצת שיעממו אותי. Third Age היה הפתעה נעימה, אמנם קשה להגדיר את הסגנון של ההרכב, הם קרובים לפאוור, נוגעים בפולק ומשלבים שירה נשית עם גראולים, אבל היה משהו די מגובש וכמה שירים חזקים מאד באלבום, בייחוד אלו הכבדים יותר, כמו "Storm Of The Blades" שפתח את האלבום. שנה וחצי אחרי, והלהקה ממשיכה את הכיוון עם Evernight.

למי שתהה, זאת אותה הלהקה, הטקסטים עדיין קשורים בטולקין, שר הטבעות, גובלינים ושאר סיפורי פנטזיה. המוזיקה עדיין משלבת ריפים מלודים עם קלידים עשירים, שירה נשית שרחוקה מלהיות השירה האופראיית של Nightwish, וגראולים כבדים שלקוחים היישר מאלבום דת' מטאל, מה ששונה הפעם הוא שהכול מרגיש קצת בוגר יותר. זה מתחיל מהפתיחה, גיטרות נקיות שלאט לאט מטפסות לכדי שיר מטאל סימפוני במקצב ביניים, השירה הנשית פותחת את ההליכים. לגבי השירה הזאת אני קצת חלוק, למרות שהיא נעימה לאוזן, יש רגעים שנשמע כאילו יש צורך בקצת יותר עומק וכוח בקול של הסולנית, למזלם, יש להם את הסולן הגברי בעל הגראול החזק, הוא שנותן את הצד האגרסיבי ברגעים הנכונים.

עוד משהו שבאלבום הזה בולט לטובה מהבחינה הזאת הוא השימוש הגדול יותר בגראולים, אם ב-Third Age חלק קטן בלבד מהשירים היו כבדים והכילו את הגראולים, הפעם מדובר בכמעט כל השירים, האיזון בין המלודיה הנשית העדינה לגראול הגברי נשמע הרבה יותר טבעי, הרבה פחות מאולץ. גם המוזיקה עצמה כבדה בהרבה מכל מה שהלהקה עשתה בעבר. "Summon The Wolves" הוא דוגמא לכיוון הנכון שבו הלהקה הלכה, שילוב של ריפים מטאלים כבדים, קלידים באווירה סימפונית, גראול, ושירה נשית, השילוב הזה נשמע כבד מספיק, עם נגיעה של פולק, וזה יוצא הרבה פחות מאולץ מחלק מהחומרים הקודמים של הלהקה.

יש הפתעות אחרות, שיר כמו "Into The New World" משלב את המלודיה עם אגרסיה שעד היום לא נשמעה בלהקה, ריפים על סף הבלאק מטאל, בלסט ביט, נכון שהוא משולב בשירה נשית שקטה וצד פולקי יותר, אבל עדיין מגיע להם הרבה כבוד על התעוזה שבליצור שיר כבד כל כך ללהקה שלא ממש יודעה באגרסיות שלה. בסופו של דבר זה לא משהו עד כדי כך מפתיע, זה בקלות ניתן לזיהוי כעוד אלבום של הלהקה, ומי שאהב את הקודמים כנראה יאהב גם את זה, למרות החדשנות בלא מעט אלמנטים באלבום, אני בהחלט חושב שמדובר באלבום המגובש, הבוגר והמתוחכם שהלהקה הזאת הנפיקה. הם אמנם לא נגנים יוצאי דופן כמו Children Of Bodom, אין להם את השירה האופראית והלחנים הגרנדיוזיים של Nightwish וגם לא את העצבות הקודרת שהייתה ל-Sentenced, אבל הם מצליחים לא רע בלהיות מי שהם.