Ex Deo – The Thirteen Years of Nero
- The fall of Claudius
- Imperator
- The head of the snake
- Boudicca (Queen of the Iceni)
- Britannia: The 9th at Camulodonum
- Trial of the gods (Intermezzo)
- The fiddle & the fire
- Son of the defiled
- That artist dies in me…
- The revolt of Galba
קשה. קשה לשפוט כל אלבום של כל להקה בפני עצמו. הרי אם היו משמיעים לכם את Reload של מטאליקה מבלי שאי פעם ידעתם איזה להקה זאת, לא הייתם חושבים שזה אלבום עד כדי כך נוראי. הוא פשוט בעייתי כשיש לך ברקורד אלבום כמו Master of puppets. וקשה. קשה ללהקות לחדש, להתקדם, לתת מאלבום לאלבום חומרים שאו שיהיו עוד מאותו דבר אבל ממש טובים, או שיהיו שונים ומפותחים קצת לעומת החומרים הקודמים. זה קשה.
וכמובן, יש עוד קושי שחשוב לדבר עליו, וזה תסמונת האלבום הראשון. להקות שפורצות עם אלבום ראשון מעולה ממש, שאחריו כל מה שהן עושות נשמע פחות טוב. זה קושי שאני חושב שכל מוזיקאי צריך לפחד ממנו.
וכאן נכנסת לתמונה Ex Deo. פרויקט הצד של קטקליזם (כן, להקה שלמה שיש לה פרויקט צד שההבדל העיקרי בינו לבין להקת המקור זה תוספת של קלידים), שהיא להקת Theme שמדברת על ההיסטוריה הרומית, הקיסרים, המלחמות וכל השמח שמיטב האנשים האלה עשו לעולם בימים שהם העדיפו לצבוע את העולם באדום של דם במקום ברוטב מרינרה (ורצוי עם בצק למטה, גבינה למעלה וכו').
אז בכנות? באלבום הראשון זה היה ממש אחלה. קיבלנו דת' מטאל, שהיה באמת כמו קטקליזם – דת' מודרני, מאוד נוח לעיכול ומאוד ברור אבל עדיין עם כובד, ואותו דת' מטאל קיבל שמיכת פוך מאוד עבה ומחממת של עבודת קלידים מצוינת, וטקסטים על רומא. אחלה. אלבום פצצה. 12 שנים אחר כך ועוד 2 אלבומים בדרך והגענו לשלב שבו זה כבר "אוקיי הבנו".
אז בתשובה לשאלה "עד כמה נכון להשוות אלבום לקודמיו", אני אחלק את התשובה שלי לשני חלקים. אם אני משווה לאלבום הראשון, אז האלבום הנוכחי די משעמם. אם אני משווה את האלבום הנוכחי לאלבום הקודם שיצא, אפשר לקרוא לאלבום הנוכחי אפילו "מיותר" כי הוא פשוט לא מביא שום דבר חדש בשום צורה אלא ממש נשמע כמו עוד מאותו דבר, אבל לא באמת משהו שמצליח להחזיק אותי אישית באיזשהו קשב. לעומת זאת, אם לא שמעתם את האלבומים הקודמים של הלהקה וזה האלבום הראשון שלהם שאתם שומעים, זה יכול להיות ממש אחלה.
למעשה, אני חושב שיש חוויה ממש כיפית בלשמוע אלבום, לאהוב אותו, ואז לשמוע עוד אלבומים של אותה להקה ולאהוב אותם יותר. אז אם אתם לא מכירים את Ex Deo, אל תתרגשו מכל מה שכתבתי עד עכשיו, ובגדול, לכו לשמוע את האלבום הזה, ואחריו את שלושת האלבומים שקדמו לו, מהחדש יותר לישן יותר. זה יכול דווקא להיות ממש כיף.
לאור העובדה שהאלבום לא מביא שום בשורה חדשה, אני מרגיש שקצת מיותר להישאר כאן בקונספט של לסקור כל שיר בנפרד ולספר לכם מה הוא מביא לכם, אז ברשותכם (ובלעדיה), אספר יותר על החוויה שהאלבום בפני עצמו מעביר:
מצד אחד, יש לנו כאן דת' מטאל שבפני עצמו הוא טוב. כאמור, הוא לא כבד כמו Nile, הוא לא אולדסקול כמו Cannibal Corpse, הוא פשוט שוב קטקליזם של ימינו, שנשמעים יותר חדים ומהודקים מפעם, אבל גם הרבה פחות מקוריים. מהצד השני, זה פשוט טוב. אי אפשר לברוח מהעובדה שזה דת' מטאל טוב, קליט, כבד אבל עובר ממש ממש בקלות באוזן.
מצד שני, יש כאן עבודת תזמור, משולבת עם כל מני ציטוטים, דקלומים ותחושה כללית של יכולת ממש גבוהה לקחת שיר ולגרום לו להיות מוצא פיו של איזשהו קיסר רצחני כזה או אחר מרומא. בסקירה לאלבום הקודם של ההרכב כתבתי על כך שהוא נשמע כמו פסקול לסרט על רומא העתיקה. גם האלבום הנוכחי נשמע ככה, קצת פחות מהקודם, אבל עדיין, הבנאדם שכותב את תפקידי הקלידים זה לא סתם מישהו תפס קלידים כשיש לו מקסימום קצת השכלה קלאסית. זה בנאדם שבגאונות מצליח להעביר את הוייב של רומא העתיקה דרך הקלידים.
לסיכום אגיד שאם אתם אוהבים דת' מודרני, דת' מלודי וסימפוני, אם אהבתם את Fleshgod Apocalypse (שאיזה קטע, המנהל שלהם זה מאורציו הסולן של קטקליזם ו-Ex Deo), סיכוי סביר שתאהבו את האלבום הזה וקודמיו. הוא בהחלט נישתי מאוד ובעל טעם ייחודי, ואין הרבה להקות כאלה, שגם מפיקות תוצר שבגדול נשמע די איכותי.