Septicflesh – Modern Primitive

בתולדות המוזיקה הקלאסית, התואר "הסימפוניה הבלתי גמורה" הוענק לסימפוניה מספר 8 של המלחין מן המאה ה-19 פרנץ שוברט. יצירה זו נחשבת בעיני רבים ליצירת מופת, שאי־השלמתה בשל מותו של המלחין הווינאי בטרם עת – בגיל 31 בלבד – לא בהכרח פוגמת בשלמותה או גורעת מיופייה. לעומת יצירת הפוסט־מורטם הנודעת של שוברט, אלבום הסטודיו ה-11 במספר של להקת Septicflesh,"Modern Primitive", שוחרר לאוויר העולם במאי השנה כיצירה קוהרנטית, שלמה ומחושבת; דָּבָר דָּבוּר על אופניו עם פרטיטורה מדוקדקת ומהוקצעת, שבה כל תפקיד וכל תו נכתבו ביד אמן. אך למרות הגרנדיוזיות המוסיקלית ששורה על האלבום, ולמרות אי אלו רגעים מוצלחים של התפעמות ושל רוממות רוח בחלק מהשירים, מאחרים נעדרת אותה אנרגטיות ואותה רוח קרב סוחפת, שני אלמנטים בולטים ומרכזיים ביצירתה של הלהקה מאז שובה לפעילות מחודשת ב-2008, עם צאת אלבומה השביעי, "Communion".

בדומה לפרומתיאוס (אזהרה: הסקירה כוללת רפרנסים בכמות גבוהה לתרבות יוון העתיקה), מי שלפי המיתולוגיה היוונית עורר את זעם האלים לאחר שהשיב לבני האדם את מתנת האש, ב-"Communion", הלהט היצירתי של הלהקה, שדעך לאחר צאת האלבום "Sumerian Daemons" (2003), הוצת מחדש. את גובה להבות האש, אותה אש שהפיחה חיים מחודשים בהיסטוריה של הלהקה האתונאית, הכתיבו מעתה ואילך לא רק ריפים מטאליים, אלא גם ההוד וההדר שטמונים בכלי קשת וכלי נשיפה, שעליהם מנצח הגיטריסט המוביל בלהקה, כריסטוס אנטוניו. הסינתזה שבין הברוטאליות המטאלית לבין הדרמטיות של כלי התזמורת, שהבליחו פה ושם לפני "Communion" אך לא באופן טוטאלי כמו לאחר צאת אלבום זה, כמו נועדה מלכתחילה לשמש כתפאורה המושלמת לשיטוט התמידי של הלהקה במחוזות העבר, ולצלילתה לתוך עולם לאבקראפטי מזרה אימה ומעורר פלצות; לעיסוק הקדחתני של הלהקה במיתוסים מכוננים, בטקסטים קאנוניים, בקרבות טיטאנים ובמאבקים רוחשי יצרים שמתחוללים בפנתאונים על פי המסופר במיתולוגיות השונות (היוונית, האשורית והמצרית) וגם – בערפדים.

הפניית המבט לעבר קיימת גם באלבום הנוכחי, אך הפעם תוך השוואתו למודרנה. מהשוואה זו מתקבל דיוקן לא מחמיא, שלא לומר כעור, של האנושות בת זמננו; דיוקן שמתגלם היטב בשמו האוקסימורוני של האלבום.

בתמצית, האנושות כמכלול "הבריזה" משיעורי ההיסטוריה, שכן היא לא הפיקה ממשגי העבר את הלקחים הדרושים. הטכנולוגיה – פסגת הישגיה של האנושות – אינה אלא מעטפת חיצונית שמחפה על כשלון פרויקט הנאורות. שכן, בתוך רשת הסיבים האופטיים לכודות נשמות תועות וחסרות בינה שבשל חטא היוהרה גאות מכדי להודות בבורותן. במצהלות הסטארטאפיסטים על אקזיט מוצלח, נבלעות זעקות השבר ונבואות הזעם של אבותינו הקדמונים בדבר העתיד המר שצפוי לנו. הקולקטיב האנושי הוא אסופה של יצורים אנמיים וחסרי עמוד שדרה מוסרי שמתדהרים בהיותם מודרניים – אך רק כלפי חוץ. בפנים, ספק מסתתר ספק אורב, אותו יצור קמאי, פרימיטיבי, כוחני ואלים.

מעבר לאמירה הנוקבת בדבר יצר ההרס העצמי שטבוע במין האנושי ובדבר נפילתו הבלתי נמנעת כקורבן לחולשותיו ולפגמיו, נשאלת השאלה האם אותה אש יוקדת, פרומתאית, שהציתו חברי "ספטיקפלש" באלבומם מ-2008 בוערת במלוא העוז גם באלבום ה-11 במספר?

התגובה הספונטנית לשאלה שלעיל היא חיובית. שלושת השירים הראשונים, "The Collector", "Hierophant" ו-"Self-Eater", נשמעים בשמיעה ראשונה כמו "ספטיקפלש" במיטבם: דרמטיים, אפּיים; מלאכת מחשבת שבנויה על מציאת נקודת האיזון שבין מטאל לבין תפקידיה של התזמורת הסימפונית. אך, בהאזנות נוספות הרושם הראשוני מתפוגג.

"The Collector", שכמו שירה האייקוני של הלהקה, "Anubis", מוקדש למעלליו של אל נוסף מפנתאון מצרים הפרעונית, הפעם לסיפור מותו ותחייתו של האל אוסיריס, הוא שיר פתיחה ראוי. זאת, גם אם הוא נופל בעוצמתו מ-"Dante's Inferno" שפתח את "Codex Omega" מ-2017 ובטח שמ-"The Vampire of Nazareth" שפתח את האלבום שקדם לו, "The Great Mass" מ-2011. יחד עם זאת, הוא עודנו שיר טוב יחסית, שבו התזמורת מחוללת דינמיקה או מפנה עלילתי ומוסיפה נופך דרמטי לסערה המטאלית.

במקרה של שתי הרצועות העוקבות, הסערה המיוחלת מבוששת לבוא. ב-"Hierophant", גם הבלאסט ביטס והקיקים של המתופף המוכשר, כרים לכנר, לא מצליחים לחלץ את השיר מבינוניותו, בעיקר מהפזמון המרגיז. ב-"Self-Eater", המצב רק מחמיר, בעיקר בגלל שהשיר יוצא מכלל איזון: משקל היתר שניתן לכלי התזמורת בא על חשבון הכבדות והאגרסיביות, והתוצאה שהתקבלה דומה בחלקים מסוימים של השיר יותר לרומנטיות מצועצעת מבית היוצר של ערוץ הולמרק מאשר לשיר של להקת דת' עם ליריקה אנטי-דתית מובהקת. באופן כללי, שלושת השירים הראשונים מתקשים להעפיל לקליימקס אומנותי, כזה שמותיר במאזין רושם בל יימחה.

טובות ומעניינות הרבה יותר הן שלוש הרצועות הבאות. אלה כבר מהוות תוספת משמעותית ואיכותית לדיסקוגרפיה של הלהקה וראויות לעמוד בשורה אחת עם שירים מ-"Communion" ומ-"The Great Mass", שאותו הפיק פיטר טאגרטאן (Hypocrisy, Pain).

אף שהיא אינה מסתיימת כפי שהייתי מצפה בגרנד פינאלה מפואר, אלא בדמדומיו של אקורד גיטרה בדיליי, הרצועה הרביעית באלבום, "Neuromancer", היא מבחינתי היהלום שבכתר, ומחבריה יכולים להתרווח בנינוחות על זרי הדפנה. השיר, שנפתח על מי מנוחות עם כלים מסורתיים (עוּד, מנדולינה ובוזוקי), מחליק בדרמטיות לביצת מטאל מבעבעת עם ריפים סוחפים, מעין וריאציה על "Where The Slime Live" של Morbid Angel, ועבודת תופים דינמית ומרהיבה במיוחד של לכנר. סביב מוטיב מרכזי זה, השיר נע ונד בין הריפים הכבדים לבין עיבוד תזמורתי מלהיב ועשיר, בין הגראול המחוספס והמרעים של הסולן והבסיסט, ספירידון אנטוניו ("סת סירו אנטון") לבין הקלין הסרקסטי של סוטיריוס וגנאס ("סוטיריס אנונאקי החמישי"), ששומר עדיין אמונים למורשת הגותית של הלהקה.

"Coming Storm" הוא יצירה אופראית קצרצרה, תמציתית, בקצב בלאקנד דת', שבו העיבוד התזמורתי ממלא תפקיד קריטי ואפקטיבי בבנייתה ההדרגתית של תחושת אסון שממשמש ובא. בנוסף, מתקיימת בו אותה הרמוניה, שמצויה בלב לבה של פועלה המוזיקלי של הלהקה, בין תפקידי הגיטרות לבין תפקידי הכלים התזמורתיים. גם חלוקת התפקידים בין ספירידון לבין סוטיריוס היא מדויקת, טבעית ומתבקשת: הראשון מגלם בקולו המרעים ישות מטאפיזית שכמו בסיפור המבול התנ"כי, הסופה המתקרבת היא עונש שהיא מטילה שהוא בבחינת גמול צודק על חטאי האנושות, והשני מייצג את בני האדם או קהילה כלשהי שמבועתים מהקטסטרופה שמתרגשת עליהם.

הדרמה מגיעה לשיאה בשתי הזדמנויות שונות במהלך השיר ובשני זמנים שונים: במקרה הראשון, בחלוף דקה מפתיחת השיר הוא מעפיל לנקודת שיא, שנשבר בשירת סירנה שנמשכת כ-15 שניות ושבדומה לדמות המיתולוגית שפיתתה יורדי ים למותם, מתגלה כצפירה הרגעה כוזבת. אך הסערה מתחדשת במלוא עוזה. כעבור שתי דקות, מגיע השיר לקרשנדו של קקופוניה תזמורתית שלאחריה מגיע שוב שקט, שממנו בוקעים חרישית צליליו המלכותיים של כלי המיתר סנטור. מבחינה תמטית, השיר משתלב עם התמה הכללית באלבום של ביקורת על יהירות ועל התפכחות מאוחרת. דקה לפני שהקץ מקיץ עליהם, נפקחות עיניהם של מי שעולמם עתיד להיחרב עליהם ומבקשים להכות על חטא.

סערה מסוג אחר מתחוללת ב-"Desert Throne". השיר השישי באלבום הוא שיר מצוין, ברוטאלי ועם לא מעט גרוב. כמו בגאונטלט, שיטת ההוצאה להורג האכזרית מימי הביניים שבה נידונים למוות נאלצו לרוץ בתווך שבין שתי שורות של חיילים שהיכו בהם ללא רחם, כך המטאל וכלי התזמורת ניצבים בשיר זה מול זה וממטירים על המאזין מכות מכל עבר שסוחפות ומטלטלות אותו.

ולכן, למרות קיומם של כמה וכמה רגעי דרמה סוחפים באלבום, "Modern Primitive" כולל גם קטעים אחרים, פומפוזיים אולי, אך מעניינים פחות. הוא אלבום מצוין ומומלץ למי שאוהבים מנות גדושות של סאונד סימפוני עשיר ומלוטש, אך הוא מומלץ פחות למי שמחפשים אלבום מטאל ברוטאלי, הרפתקני ופחות מיושב בדעתו.